כשאשב מול הים, ואהיה לבדי.
והרוח תנשב, ותהיה בעדי.
אז אשכח מהכל, ואביט למולי.
כי אני שלי הים, והים הוא שלי.

הגלים יעשו אהבה עם השקט.
ואני להכל קשובה. מתנתקת.
ולרגע תמים שאהיה משותקת,
חוויה מתקנת שאני מחבקת.

כי הים הוא גדול, אך צנוע כאם.
בתוכו הוא מסתיר עולמו השלם.
לפעמים הוא כועס, לפעמים הוא פגוע.
לפעמים הוא מופתע, אך תמיד הוא יודע.

שאני כמו הים, מסתירה עולמי.
בחכמה אתייסר ואמרוד לתומי.
כשהים בי גוער ועוצר את דמי,
אז אשב ואשתוק. ואתפוס מקומי.

כשהים יכפר עוונות האדם,
סודותיו הוא ישמור וינוע אתם,
כי חשוב הוא כאח, לא שופט הוא כאל,
לא יסיט הוא כמר, לא ישאף לנהל.

ואני מול הים, ולומדת עליו.
מנסה לא לשפוט בחסדו המורכב.
תגלה לי הכל, אל תרצה להסתיר.
מה עבר גם עליך? גם לבך הוא שביר?

מסתכל הוא עליי, לא רוצה להשיב.
אל השקט שלו אנסה להקשיב.
רק אלמד מהכל, כי הכל אמתי.
ושתיקת הגלים מפירה שתיקתי.

את הרגע הזה לא אשכח לתמיד.
כשהים מנסה סודותיו להגיד.
ארתע לשנייה, כי ענק הוא עליי.
אך ירגיע אותי, כשימשיך לפניי.

והים יעמוד, זהו רגע מושלם.
לו אמסור את חטאי המכה על כולם.
כאן יושבת אני בספסל מגושם,
כי הים הוא שלי, ואני של הים.