בשנים האחרונות הפכו הפורומים לטרנד לא יאמן, אם חס ושלום אינך
נמנה על יושבי פורום כלשהו - משמע אינך קיים. כבת אנוש ממוצעת
הרוצה שהעולם יכיר בקיומה יחבקנה בזרועותיו באהבה, ויקליק
לאישורה, גמלה בליבי החלטה- להצטרף לפורום, יהיה הפורום אשר
יהיה ובכך לשבור רצף שנים של בדידות וניתוק מוחלט מפלאי
האינטרנט המאיימים.
מצאתי את עצמי יושבת מהורהרת ברוח נכאים ומאבדת את ידי ורגלי
אל מול מיליוני פורומים הקוראים לי במלמולים חרישיים "בואי".
באחד מן הימים הללו לחש לי זקן שחש למצוקתי בארשת רצינית
להחריד "תכתבי את המילה "פורומים" בgoogle".
בלעתי את עצתו בשקיקה. כנזיר כתום וגלוח ראש שלחתי מבט מעריץ
אל הגורו שלי "ממש גאון" חשבתי לעצמי בעודי פוסעת לכיוון
ביתי.
דלת ביתי לא הספיקה להשמיע את חריקת הכניסה בנוסח "ג'ק
רובינסון" וכבר קיבל הכסא את צורתי במחאה עצורה. הקלדתי
במהירות האור "פורומים" בgoogle , ליבי פעם בחוזקה ועיני נצצו
בתדהמה למראה אלפי פורומים פרשו כנפיהם והתישבו בצל המסך השטוח
החדש שלי. "יש אלוהים" צרחתי - והאמנתי שצרחתי.
היו אלו רגעי חסד, בעיני רוחי הייתי ישובה על כסא וסביבי המוני
חברים (שאכיר בעוד מס' דקות) מטפסים האחד על השני בתקווה להגיע
קרוב ככל שיוכלו לכסא שלי. היו שם שמנים ורזים, גדולים וקטנים,
שחורים ולבנים. למרות המתיחות השוררת כולם חברים של כולם
מוחאים כף אל כף בצוותא ,מזמזמים את התקווה בשפתיים רופפות
וגורמים למלאכי מעלה לשרוק בקנאה.אפילו היה שם ערבי אחד- עם
כאפיה, קוראן וכוס קפה - לא, הוא לא שר את התקווה, אבל גם לא
שר את ההמנון האיראני אז חשבתי לעצמי יאללה סולחה, מסבחה,
טחינה,סלאם עליקום יסלאם.
לפתע כל החברים נעלמו. המסך עוד היה שם והמילה פורומים ריצדה
וריקדה על המסך כמו חרדון מתודלק. עיני רשפו אש, "לעבודה"
סיננתי בשיניים חורקות.
הקלקתי על הלינק השלישי - הלא הוא פורום נינט - אין לי שום דבר
נגד נינט חשבתי לעצמי, ואולי אפילו אוהב אותה עם הזמ ן-
בהשפעתם של חבריי החדשים מפורום נינט. הלינק העביר אותי ישירות
אל מסך שחור עליו התפרסה תמונתה של אלילתי נינט. אני כבר
מתחילה לחבב אותה - יש לה נמשים וגם לי. גוללתי את הדף ולחצתי
על תנאי הקבלה לאתר בכדי להסכים ולהצטרף. מיד נפתח בפניי מסמך
אדיר מימדים, ממוספר עד אינסוף, החלטתי להתגבר על העצלנות
שאחזה בחוזקה בכל אחד מרמ"ח איבריי ושס"ה גידיי ולקרוא לפחות
חלק מן הסעיפים וידעתי כי אפילו שלושה תנאים יספיקו לי כדי
ללחוץ "אני מסכים" ולהתפטר מן הסלקטורים חסרי הלב.החילותי
לקרוא:
1.אם הינך מעל הגיל 13 והפסקת להרטיב במיטה לפני למעלה משנה -
מקומך אינו איתנו. הרגשתי דחויה ומושפלת.זו אינה אשמתי שהינני
יבשה בלילות כבר מס' שנים. וחוץ מזה עם עניין ההרטבה נוכל
להסתדר ולהתפשר אך גילי מאלץ אותי להציץ מבעד לסורגים אל חבורת
מחותלים רוקדת במעגל השמחה ומזכירה את המילה "עוגה"  שלוש
פעמים בשניה. המזוכיסטיות הטבועה בי גרמה לי לחטט בפצע שנפער
שניות מעטות לפני ולהמשיך לקרוא את סעיפים שתיים ושלוש בתקווה
למצוא מכנה משותף עם יצור אנושי אחד. אך העולם חבט בי באכזריות
עצומה וגוללתי עצמי משם כיון שלא - אינני מנוזלת כל חודשי
החורף, פניי אינן מוכתמות בחצ'קונים ואת הגשר שלי הורדתי לפני
6 שנים.לחצתי על "הקודם" באגרסיביות בעזרת העכבר שלאט לאט
מיימדיו התכווצו מעוצמת האחיזה.
לא נורא ניחמתי את עצמי והגרלתי את הפורום הבא: פורום היכרויות
- לפחות כאן אין קריטריונים - החופש לכניסה ללא חקירות ושאלות,
חופש הביטוי חופש התנועה והשוטטות ללא מורא, הבדלי דת גזע ומין
(המורה לאזרחות תהיה מרוצה) דמוקרטיה של ממש. קיללתי את סטאלין
הדיקטטור והמשכתי לי בחיוך לעבר החופש להכיר את הבן זוג
המתחשב, החתיך החכם והעשיר שלי. הקלדתי בפשטות מלאכית את
הכינוי "הדסי" וחיש מהר הגעתי ללובי - מסך מלא כיתובים ושורות
שהופיעו זו תחת זו, זו אחר זו. שמתי לב כי כל הודעה שאחד חברי
הפורום רושם מוצפת בתגובות של אהבה, חיבה, חיבוקים, נישוקים,
נישנושים, וקישקושים. כיף של ממש, עולם החברויות.
נטפלתי לשיחה של זוג ששכחו לרגע שהם מפלרטטים קבל עם ועדה,
עיני קלטו את המילים "אזיקים" ו- "שוט" העמדתי פני תמימה
ועיוורת והמשכתי לי הלאה, "הזכות לחיות" הפטרתי לעצמי ופטרתי
עצמי משאלות מביכות העלולות לעלות במוחי ולדרוש תשובה. מקץ רבע
שעה של התחבטות בשאלות מביכות שניצחו אותי החלטתי לנסות את
מזלי בפורום הגדול ושלחתי "שלום, אני חדשה כאן". יש לומר שלא
הרטטתי לאף אחד את מיתרי הלב בהודעה שהקלדתי ועשרות גולשים
מאושרים המשיכו לחלוק זה עם זה, זו עם זו, זה עם זו וזו עם זה
את הגיגיהם, קורות חייהם,וסיפוריהם שוקקי החיים והדמיון.
את המילה "שלום" לא אשכח איך כותבים לעולם. הרי כתבתי אותה
במשך חצי שעה מאות של פעמים. אפילו שלום קר ויבש לא קיבלתי
חזרה, עיניי החלו ממצמצות בעצבנות, מקץ חצי שעה של הקלדת השלום
בכבודו ובעצמו צרחתי לחלל החדר " שלום, שלום, שלום". מענה -
כהרגלי לא קיבלתי.
פתאום היה זה נס, המסך האיר באור יקרות וכל החדר התמלא תקווה,
נשלחה אליי הודעה - ופרטית, עם חלון במיוחד בשבילנו וכאלה...
מחשבה שלי קטעה את האושר העילאי - בטח זה המאבטח של האתר,
ונראיתי חשודה יותר מעשר  ערבים לבושים מחלפות טי אנ טי .
התחלתי להגיב ברפלקסים שלא הכרתי - הנעת הראש הצידה בחדות
ופליטת "המממממ" קצרצר.פתחתי את חלון ההודעה שלי - לרגע חשכו
עיני ונדמה לי כי הייתי מעדיפה את המאבטח. היה זה "כוסון
בתחתון" שראה לנכון לשלוח לי הודעה. "שומו שמיים" הפטרתי בניד
ראש - בטח הוא משלם על הכינוי הזה לסרסור. נתחלחלתי מעצם
המחשבה על הבחור שמהצד השני, שלבטח לידת העכוז שלו לא עלתה
יפה, ופגעה בשתי האונות באופן שווה. החלטתי שאגלה סימפטיה
וחביבות לכל אדם באשר הוא - אפילו אם דמותו קשה עליי יותר
מדמותו של בני סלע ונפניתי לקרוא את הודעתו. "תגידי חמודה"
(יכולתי לשמוע את ה"ח" המחחוספסת) "למה קראת לעצמך "הדסי" ,
מה, ת'חושבת שאת בפורום "העמותה למען קשישים המבקשים המתת
חסד"?"  הרגשתי נמחצת תחת הערותיו הדורסניות של מיסטר תחתונים
שהתגלה כתימני לא קטן. חשבתי לעצמי, זה כל כך נורא כינוי כמו
שלי? ושלחתי הצצה אל עבר רשימת החברים של הטיפש ההוא: חתלתולה
בפעולה,יונק מפנק, נמרה עם חגורה, השור הגיבור ועוד כהנה וכהנה
שמות שהייתי מוכנה לשלח בהם יען סכיזופרן, שימפנזה באקסטזה
ודורבן מחורבן.הרגשתי צדיקה פעם אחת בחיי, יכולתי לשמוע את האש
והגופרית הנוחתים על האתר ברגע שלחצתי אל ה"איקס"   -סדום
ועמורה ממש.
לא רוצה יותר חברים מפוקפקים מהרשת, ירדתי שמחה בחלקי לשבת עם
הירקן בצוותא, לאכול אגס בשל ולדבר על מחירי היבוא של ירקות.