הלמתי במדרכה בצעדים מדודים,
צעד אחר צעד אחר צעד,
מתנהל כמו מכונה, קר מתכתי ללא רגש, נימוסי ולא קשור, לא קשור
לכלום. סוג של עלה שנידף ברוח.
זה תמיד ככה שגשום המחשבות מתחילות להתערבל ולהתערבב. במערבולת
בלתי פוסקת של מחשבות קטועות שאין להם סוף.
הלכתי ברחוב והרגשתי כמו זר. לא הרגיש לי מוכר כשהגעתי לרחוב.
המפתחות ששימשו אותי כל השנים האלו נראו זרים לי כאילו הם לא
שלי, אפילו המפתח כבר נאבק כדי להיכנס בחור שבדלת.
וכשנכנסתי... שום דבר כלום. "שלום" ואין עונה.
זה תמיד ככה כשגשום.
חוץ מהקור מבפנים ומבחוץ לא הרגשתי כלום, לא חרטה לא סליחה לא
צער ובטח שלא שמחה.

אני בעצם לא זוכר מתי הייתה הפעם אחרונה שהרגשתי שמחה.

הכל כלכך לוגי והגיוני כלכך פאקינג ראציונלי ממתי זה הכל נהיה
כלכך ראציונלי. מתי הפסקתי להרגיש?
אפילו לא הרגשתי כלום כשראיתי אותו מתמוטט!
אפילו לא הרגשתי כלום כשהוא נשם בכבדות!
אפילו לא הרגשתי כלום כשהגוף שלו רפה!

וגם עכשיו שנים אחרי זה אני לא מרגיש כלום
זה תמיד ככה כשגשום
החושים מתערבלים ואי אפשר לחשוב בהיגיון.