בסמטה אפורה
אני,
מסתתר מאחורי פח גדול,
מקווה שיסתיר את כולי,
שוכח לרגע שהנסתר הוא לא אני,
מה שבתוכי הרקיב כבר מזמן,
נודף מבין הסדקים שבפח.
הרצון שולל את המוסר,
ככה זה בסמטה שלי,
כפוף לצווים אפורים.
אני מכניס את כולם לשם,
הם נהנים בחלקה שלי.
ואני סובל,
מחכה שיסבלו גם
מצחנת הריקבון,
אבל הם נחנקים מבלי לשים לב,
אני מת עוד קצת עבור כל שוטה חדש,
משתוקק שימצאו אותי מסתתר,
והעונש שלי הוא שלא ימצאו דבר. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.