[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יהונתן בן חורין
/
חורים שבורים

ישבנו על האדמה הסלעית מתחת לעצי האקליפטוסים בשטח ההערכות.
המח"ט לא רצה שנחשף. ישבתי עייף על האדמה הבטתי בעופר והוא
הביט בי. חייכתי. גם הוא חייך. חיוך עצוב יש לו לעופר הוא
מזכיר לי גור חתולים עזוב. שורד אמיתי אבל בכל זאת עצוב.
בחור חכם עופר קורא את כ"שניטשה בכה" בסדיר לא פלא שהוא קצת
נדפק..
ילד אבוד עופר. פינק פלויד. ניטשה ומלחמות. שילוב מנצח.
דיסוננס קוגנטיבי עצבני. בחור טוב עופר.
קמתי. מיכנס המדים שלי נתפס באיזה ענף ונהיה לי חור במכנס.
"ינילוב תקרא לחברה עושים תדריך" אמרתי.
21:00
צעדנו בשקט בשטח הפתוח וראינו את אורות העיר מרחוק. הבטתי
לאחור לראות שהכל תקין כולם נראו רדופי מחשבות. מהופנטים
מהלילה החם והשקט.
הירח היה מלא ואני חושב שראיתי דמעה נוצצת על עינו של עופר.
אולי דמיינתי. לא יודע.
הירח הזכיר לי את מיכל. הוצאתי אותה מהראש. למה סתם להכאיב.
רציתי לבכות לג'ון. למרות שנהייתי אטום למה שהוא מנסה להגיד.
אבל הוא כבר מת מזמן.
23:00
הגענו לפאתי העיר. אורות הרחובות צרבו בעיניים. התעוררתי.
לחשתי לינילוב שיודיע לכולם לרדת במקום עד שנקבל א' מהמג"ד
להכנס. ירדנו במקום. הרגליים שלי כאבו. משב רוח חם עטף אותנו
והעיף אבק וחול. היה חשוך אבל מנגד אורות העיר העירו באור מרצד
ומסנוור את הפרצופים של כולנו. פנים צבועות בצבעי הסוואה
ועיניים עייפות. הזיעה הדביקה את המדים לגוף.
ראיתי את העיניים של עופר מבצבצות בינות האפילה וצבעי ההסוואה.
עיניים נוצצות. יותר מידי נוצצות חשבתי לעצמי. עכשיו כבר הייתי
בטח שזולגות לו דמעות. עופר הביט באורות המסנוורים של העיר
מעניין על מה הוא חשב.
23:07
קיבלנו אישור כניסה מהמג"ד. הגענו לרחוב הצר ידענו שאסור לנו
להחשף. כי יש יותר מידי צלפים. התנועה חייבת להיות אך ורק מבית
לבית. בשביל זה הבאנו פטיש חמש קילו. "טוב שהם בנו את הבתים
שלהם צפופים החארות האלה" אמר ינילוב. במקרה הזה הוא צדק. ככה
יכולנו לעבור מבית לבית עם הפטיש ולא להחשף. הם כבר קלטו
שהגענו. כמה יריות נשמעו לא רחוק מאיתנו.
23:13
חשבתי על אהבה וכמה היא רחוקה ממני.
23:15
בבית הראשון היה צפי גדול למחבלים. ביצענו פריצה חמה. לבנת
החבלה הרעישה את כל הרחוב. נכנסנו לבית באגרסיביות. ירינו
וצעקנו אף אחד לא היה שם. סתם עשינו חור בדלת. לאחר שגילינו
שהבית ריק.
שברנו את הקיר בצד השני של הבית ויצאנו למרווח שבין הבית
שהיינו בו לבית השני. בושארי חבט בקיר עם הפטיש חמש קילו.
דפיקה אחר דפיקה שבבי הטיח התנופפו באוויר ונצצו לאור פנס
הרחוב. שמענו קול מאחורי הקיר ונדרכנו. בושארי המשיך לדפוק
בקיר עד שנפער בו חור גדול.
היא צעקה וצרחה כאילו השטן נכנס בה. אשה. אמא. והילדים שלה על
ידה. היא בכתה וצרחה. לא הבנו מה היא אומרת ולא עניין אותנו.
נכנסנו לבית. הילדים נראו מפוחדים ואמא שלהם הייתה על סף
שיגעון. התחלנו לסרוק את הבית תפסתי את האמא ואמרתי לה שתסתום
את הפה. "שתקי יא שרמוטה" צעקתי. היא בכתה. לא הזיז לי.
שברנו את דלתות העץ הרעועות שהיו בחדרים והחלנו לסרוק את הבית.
ירינו לכל חדר שנכנסנו אליו. כל כך הרבה קליעים חיררו את
הקירות. היו שם בערך חמישה שישה ילדים וילדות הם בכו ואנחנו
ירינו. ירינו  גם בבובות הצעצוע שהיו מונחות על אחד המדפים
וצחקנו. לא הזיז לנו. חוץ מינילוב. ינילוב הצליח להשבר.
כשהסתכלתי עליו הוא הביט באחד הילדים והילד הביט בו פרצופו של
הילד היה מכוסה דמעות וגם של ינילוב. ינילוב בכה כמו תינוק
ורעד. כמעט גם אני. "לזיין את הערבים אהה ינילוב" סיננתי
לעברו. זה מצחיק ודי צפוי שדווקא לו זה יקרה, חשבתי. המשכנו
לירות.
האמא בכתה וזה לא הזיז לנו מיכאל נתן לה סטירה שתשתוק אבל היא
רק בכתה עוד יותר. ינילוב ירה לעצמו בראש. שלולית דם כסתה את
הריצפה.
הזמן עצר מלכת. ואיבד מהמשמעות שלו.
00:00
אני בטוח שאף אחד לא שכח את השקט שצרח והדהד בינות לקירות
המתקלפים. את בובות הצעצוע המחוררות שהסתכלו עלינו. צעצועי
ילדים. צעצועי ילדים מחוררים בקליעים של אם שש עשרה היו זרוקים
על הריצפה שהייתה אדומה מהדם של ינילוב והקירות היו מחוררים
בעופרת. חשבתי שאני הולך להשתגע. אבל נשארתי קר רוח. אין לי
כוח לספר את זה. זה יושב לי כמעט פיזית במרכז במוח ולא עוזב
אותי עד היום. חור נפשי עם משקל סגולי. הבטתי בעופר הוא שתק
והסתכל על השמיים מבעד לחלון. מעניין איפה הוא היום. הוא נעלם
מזמן. שמעתי שהוא לא בארץ.
מעניין אם אלוהים נמצא בעיר הזאת חשבתי. ואם כן אז הוא מסתתר
ממש טוב חשבתי לעצמי. רציתי  וויסקי. חוסר הרגש שלי הפחיד אותי
עד מוות. וויסקי היה עוזר לי. מה שגאל אותנו מהשקט זו האמא.
היא החלה לדפוק את הראש בקיר כמקובעת. היא בכתה וצרחה. היא
בטוח איבדה את השפיות מהחור של אותו הלילה. אנחנו גבינו את המס
שלנו. עזבנו את המקום.
00:25
המשכנו תנועה בין הבתים. ירינו. צעקנו. חיפשנו. סרקנו. קיללנו.
שברנו ובכינו בכינו בכינו בכינו בכינו בלב.
עופר ירה הכי הרבה.
04:00
לי היה חור שבור בלב.



פרולוג
זה היה מזמן. התבגרנו. היום אנחנו כבר בני 27 לא שמרנו על קשר.
אנחנו נפגשים רק באזכרה של ינילוב וכמעט לא מחליפים מילים.
עופר נעלם כבר ממזמן. שמענו שהוא בחו"ל.
יום אחד ראיתי גור חתולים עזוב ברחוב. לקחתי אותו אליי והוא
איתי עד היום. הוא ישן לי על כל לילה על החזה ואני מלטף אותו
ומתפלל שלא יהיה לי חור שבור בלב. כמו לינילוב.
לפעמים אני בוכה בלילה. לא בגלל הזיכרונות. אלא בגלל שאין
אפילו גרגיר של אהבה בעיר הזו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה שלא הורג
מחשל.


מה שהורג מחשל
את אימא.


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/6/08 21:43
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יהונתן בן חורין

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה