כשבין ההרים השמש יורדת אט-אט, ושוקעת באופק רק בשבילך. כשרוח
הים נושבת בקלילות ופורעת מעט את שיערך. כשהגשם הראשון מטפטף
וריחו עולה באפך. כשאביב פורח ופורס את פרחיו לרגליך.
כשהציפורים נודדות ועוברות מעל ראשך. כשהראש מסתובב ואתה מוצא
את עצמך במקום קסום ופורח, רק אז אתה יודע...
נוסע לאט בדרך מפותלת וידועה היטב. מכיר כמעט כל סלע, והפעם זה
טיפה כואב. יודע שזאת הפעם האחרונה, שלא תעבור פה יותר, שתזנח
את השיגרה הישנה. חולות מסביב, והרים, וריק ענק. אבנים בצבעים
שונים, צוקים ומדרונות. מקום מדהים בו רואים את כל העולם ועם
זאת לא רואים בו כלום.
מעל ראשך שמיים שבלילה מתפקעים מכמות הכוכבים, ובבוקר הזריחה
מפציעה לאט מבין הסלעים. שעות הדימדומים. השמיים שהיו אפורים,
מתחילים להחליף צבעים. ומולך רק שמיים ואדמה. והכל מסביב זז,
דינמי, נושם. ואתה נושם אותו בחזרה.כל העולם פרוס לרגלייך ואיש
לא יבין.
באוטובוס אתה רק שומע קיטורים. איך הם מפספסים, איך הם לא
רואים? כל היופי מתחבא לו פה במקום שומם וריק, שלא היית מצפה
ממנו ליותר מדי. ובכל זאת עינייך נישאות לכדור אש גדול שהולך
ומתמזג לאיטו עם הנוף החולי מעט. השמיים עם נוצות של עננים
בצבעי קיץ מרהיבים.
ואתה רוצה לעמוד על הצוק הזה שמשקיף למטה אל עמק החולות ולצפות
בשמיים, בשקיעה, בכוכבים. לנשום את העולם הזה אל תוכך, לקום
ולהמשיך לחיות. אך אף פעם לא לשכח, לא למחוק את התמונה הזאת.