"....מחר אני חוגג את יום הולדתי התשע עשרה, לא יאמן... איך
שהזמן רץ, חלפה כבר שנה מאז הטיול ששינה את חיי, הטיול למדבר,
בדיוק לפני שנה, חגגתי את גיל הפיכתי לבגיר, במסע בלתי נשכח,
שכל מטרתו הייתה מבחן בגרות ראשון ועם זאת שנה כה ארוכה חלפה
מאז, שנה שכה הרבה השתנה בה, כה רבות התמורות שהתחוללו בחיי,
נראה כאילו חיי הקודמים, שהסתיימו רק לפני כ...שלושה חודשים?
לא נתקיימו מעולם, לא בעולמנו זה בכל אופן..."

"תנעל כבר את הנעליים, כמה זמן אפשר לחכות לך דולי? ובבקשה,
שים את המגבת הכחולה על צווארך בזמן שאתה מצחצח את שיניך, שלא
תצטרך גם היום להגיע לבית הספר מוכתם ב'גובלנים' לבנבנים של
משחת שיניים".

כל פעם כשאימו הייתה משכימה אותו בבוקר יום חולין, היה דולב
מתעורר, כשחיוך פרוס על פניו היפים, אך כמה שלא היה משכים קום,
תמיד, באופן כלשהו, עד אשר היה מתייצב באזור ההסעה מוכן ומזומן
לטפס בכבדות על האוטובוס שיוביל את חבריו ואותו לבית הספר
היסודי האזורי, היו קורים אין ספור דברים, שגרמו לה, לאימו,
להאיצו.

דולי היה ילד כבד ומגושם, סוג של בריון קטן, עם נפש קלה כנוצה,
נפש רחפנית ורגישה שעמדה בסתירה מוחלטת לכל הווייתו.

כשנולד היה בו משהו שונה, משהו שרימז על כך שדרכו בחיים, תהה
מפותלת ומאתגרת, הדברים קרו אצלו אחרת.

כשהיו חבריו לגן מגששים את צעדיהם הראשונים האחד אל עבר השני,
היה הוא מתיישב לו בגפו, בקרן זווית, מתעניין בענייניו ולעולם
לא מראה סימני התעניינות בענייני חבריו.

היה זה בגיל חמש בערך, כשניתן היה לראות לראשונה ניצנים
מהוססים של אינטראקציה חברתית, אך הכל היה בסיסי עדיין, חסר
עומק.

הדבר הדאיג, אך מעולם לא אותו, נראה היה כי טוב לו בעולם
המפואר ורב הדמיון אשר בנה לעצמו ועד אשר לא החליט להתקרב אל
בני גילו מרצונו הוא, לא ניתן היה לעשות זאת בעבורו בכל דרך,
מניפולטיבית ככל שתהיה.

אך דולי בגר וככל שבגר, כך גם גבר בו הצורך לחברה והוא, בדרכו
הייחודית ובשפתו העשירה והלא שגורה, פילס לו אט אט את הדרך אל
לב חבריו.

הם אהבו אותו עד מאוד, קיבלו אותו על כל ייחודו והוא גמל להם
בחום חברי, בהקשבה מלאת אמפטיה בעת שיחות נפש, בפרגון הדדי
ובאין ספור צחוקים מתגלגלים וחיוך החושף זוג גומות חן ועיניים
שובבות.

כשהיה בן 15, הגיעה חברותו עם חבריו שבגרו אף הם, לכדי יחסים
כמעט סימביוטיים, כל אקט שנעשה על ידי אחד מהם, מיד זכה לתגובת
שרשרת שואבת מאת החברים האחרים, לרבות הוא.

לעיתים היה נראה כי הוא מאבד את זהותו האישית למען החברותא
הזו, נדמה היה כי במקביל, הוריו כבר לא תפסו כל מקום בעולמו,
השמחה שבאיחוד החברי קסמה לו, כפיצוי לכל אותן שנים ראשונות
בחייו, בהם התבודד מכל יציר נברא.

"דולי, יוצאים מחר למסע של שבוע בנחל דרגות, תביא ציוד, תתארגן
ויאללה, מחר בשמונה אצל ציקי".

צו השעה! ברגע שנשמעה הפקודה מעת חברו זוהר, מיד התייצב לדום
מתוח.

דחס לתיקו מספר פריטי לבוש וכמובן שפסח בקלילות על כל האלמנטים
הארגוניים והאסטטיים, זרק מברשת שיניים, כובע וזהו, הוא
מבחינתו יכול היה לפסוח על הלילה שטרם ליציאה, כל כולו היה
דרוך, מוכן ומלא ציפייה.

הם הבטיחו זה לזה שבטרם יתגייסו, יערכו טיול שכזה, טיול
תרמילאים, לא לאיה נאפה, לא לקפריסין, כי אם אל המדבר הפראי
התוחם את חלקה הדרומי-מזרחי של מולדתם.

והנה עומדים החברים, הנושקים לשמונה עשרה שנותיהם, בטרמפיאדה
נידחת בכביש החוף ופניהם דרומה, אל הלא נודע, אל מבחן קשה של
נפש צעירה ורכה, המבקשת להתחספס, להתעבות.

הם כבר שם. שבעה ימים ללא בית לפניהם, שבעה ימים של שמש מדברית
הקופחת על ראשיהם הצעירים, אשר בכל פיסת עור, הנצרבת מחומה,
מתחילה להתעצב בהם בו בעת, גם בגרות ועצמאות ראשוניות.

באותה אוירה מדברית שאפפה את דולי וחבריו, יש ועלו בו זיכרונות
ילדות רחוקה שלוו בחרדות קיומיות אותן היה חש כילד צעיר, היה
הוא רק בן חמש כאשר נחשף לראשונה למוות וחוסר הפיכותו (אפילו
בחדשות הערב), נזכר הוא לפתע כיצד לא פעם היה צועק אל הוריו,
כשמבט אימה ולחלוחית עיניו מלווים את דבריו: "לא רוצה ללכת
לצבא, לא רוצה למות" ועתה עמד הוא על צוקי מדבר יהודה, פורס
ידיו למרומים ונזכר בסצנה מתוך אחד משוברי הקופות הגדולים תוך
שהוא ממחיז בפרשנותו, את אותה הסצנה:
''I'm the king of the world'' וחש כיצד כל משב רוח חם של
אוגוסט שרבי, מעביר בו את תחושת ניצחון הנפש על הגוף וידוע
יודע הוא, כי בתום שבוע זה יחזור אדם אחר לביתו, לא עוד ילדון
מגודל בעל פלומת שיער רעננה ובתולית המקשטת ברישול את סנטרו,
כי אם אדם דעתן שהטבע לא יכול לו.

"הורי היקרים, אוהב אתכם עד אין קץ!

יושב כאן ולא יודע מה לכתוב.

המחשבה שגם מכתב זה לא יגיע אליכם, מאפשרת לי, למרות מורת הרוח
שבעניין, לכתוב ללא כל סייג, לכתוב את שעל ליבי, לכתוב לכם עד
כמה אני אוהב ומתגעגע, בלי לחוש

מובך מחיבוק פתאומי של אחד משניכם, שהיה עשוי לגרום לי
בסיטואציה רגילה, לקבור עצמי חיים מרוב חרטה, על אותו פרץ הבעת
רגשות שבו לקיתי.

אמא!

זוכרת איך היית מנסה לחבקני במיני תירוצים, עוד כשהייתי קטן
ואמרתי לך שתפסיקי, כי את בת ובנות זה איכסה ובכלל את מתנהגת
כאילו שאת מאוהבת בי? אז נחשי, מה לא הייתי נותן כעת על מנת
לחוש את ריח שיערך, את חיבוקך הרך, המגונן והחם, את חיוכך
וצחוקך המתגלגל המלווה אותנו תמיד כאשר מצטלבים מבטינו.

אבא!

אני מתגעגע לחום שלך, לגאווה שלך בעיניים, כאשר אתה מביט בי
בזמן שאני מצליח לעבור את מה שכאשר הייתי ילד, לא יכולתם אתה
ואמא להעלות על דעתכם שאצליח לעשות (בעיקר לנוכח הדיאגנוזות
והפרוגנוזות הקודרות אותן ניבאו לי הרופאים, אותן אלה שגרמו
לכם, באופן לא הגיוני, לצאת כנגדן ולו רק בכדי לומר לרופאים
שירדו ממרום מושבם, לאחר שקנו להם כיסא כבוד לצד בורא עולם,
שלא בצדק).

כל כך צדקתם. כמה נלחמתם על מנת להוכיח לכל,  ששונות היא ברכה
ושקבלת השונות, רק תאפשר לנו לחיות בחברה טובה יותר.

כמה חסד עשיתם עימי, כאשר תיווכתם השכם וערב ביני לבין העולם,
כמה נפלא היה להיווכח בסופו של דבר, ששם בעולם בחוץ מחכים לי
חברים, שלימדוני כה הרבה על ההתנהלות בעולם, כמה חדרנו זה לזה,
עד כי קשה היה להבחין עוד איפה האחד מתחיל והיכן נגמר האחר.

מחר אני חוגג את יום הולדתי התשע עשרה, לא יאמן... איך שהזמן
רץ, חלפה כבר שנה מאז הטיול ששינה את חיי, הטיול למדבר, בדיוק
לפני שנה, חגגתי את גיל הפיכתי לבגיר, במסע בלתי נשכח, שכל
מטרתו הייתה מבחן התבגרות ראשון ועם זאת שנה כה ארוכה חלפה
מאז, שנה שכה הרבה השתנה בה, כה רבות התמורות שהתחוללו בחיי,
נראה כאילו חיי הקודמים, שהסתיימו רק לפני כ...שלושה חודשים?
לא נתקיימו מעולם, לא בעולמנו זה בכל אופן.

אני יושב כאן בחשיכה. כותב וכותב וכל מילה היוצאת מפי מפיחה בי
רוח חיים, שכה חסרה כאן בחדר המצחין והחנוק הזה הסוגר עלי יותר
ויותר בכל יום שעובר.

הם למדו להעריך את כישרון הציור שלי. מדי פעם הם מביאים לי דף
נייר, על מנת שאשרבט בעבורם דיוקן אישי, אותו יוכלו לקחת בתום
המשמרת הביתה, אל משפחותיהם ואני מנצל כל פיסת נייר שניתנת לי
וחותך מהדפים השלמים רצועות

קטנות, כאלה שחסרונן לא יורגש לאחר הגשת הציור לידיהם וכך
ברגעים בהם השיגעון מאיים להשתלט עלי כליל, אני יכול לכתוב מעט
בעזרת שארית צבע הפחם, על מנת שלא אהפוך לצמח שגופו ממשיך
לתפקד, בעוד נפשו לא קיימת עוד, הכתיבה עוזרת לי לחוש חיי מעט
יותר, דבר שכה הכרחי לשארית שפיותי.

אני חייב לכתוב לכם, כי כך אני משוחח איתכם ואתם כאן איתי, לא
עוזבים לשנייה.

כל הכעסים, כל גיל ההתבגרות (שנידמה כי אירע לפני עידנים שלמים
ולא לפני שנה אחת בלבד), כל הבריחות שלי מהבית, כל ההתרסות, כל
אלו מתגמדים לגודל אפס....ובמקומם הולכות ומתעצמות תחושות
ורגשות כה ראשוניים: חום, חיבה, אמפטיה, אהבה וגעגועים שמפלחים
את ליבי לפלחים זעירים ופצועים המדממים מפציעתם.

אני רוצה לאהוב...

אני רוצה לחיות...

אני רוצה אתכם לידי...

אני רוצה לבכות איתכם עלי...

אני רוצה שלא תדאגו...

אבל שלא תשכחו שאני כאן, סומך עליכם בציפייה לשחרורי...

אני רוצה הביתה...

אני... רוצה..."

אוהב אתכם,
דולי".

(מוקדש באהבה לשבויינו ולנעדרינו).