הרוח הקרה, מצמררת את העור.
ואני שם לבד, מנסה לא לזכור.
איך לפני חודשים, או רק כמה ימים,
מול הרוח ניצבתי נטולת רחמים.
שם הייתי אחרת. חזקה מהכל.
שום דבר בעולם, לא נתן לי ליפול.
ברגעי המשבר, רק חוזקתי יותר,
נאחזתי בכוח, רק שלא יגמר.
אך אני בן אדם, שמעפר נחנק.
אני לא אלילה, ולא סלע חזק.
מהיום שהבנתי, שאני לא כמו כולם.
ומרחם אמי, הגעתי לעולם.
מיוחדת הייתי, וגם כך אשאר.
מול בורות איומה, נאבקת יותר.
מסתירה את העצב, בהמון מסיכות.
וזורמת בקצב, מנסה לא לבכות.
כי אני חזקה, וחייבת להיות,
האחת ללא רגש. משוגעת כזאת.
יש הרבה אנשים שחושבים בטיפשות,
איך אנחנו נולדנו ובלי שום רגישות,
את עצמינו שינינו ובלי שום נגישות,
אולי קצת השתגענו. לא ביקשנו רשות.
אבל איך להסביר, מה הוא טוב ומה רע?
איך התחלנו לחשוב, ואיך כל זה קרה?
כנראה שנולדנו לא הייתה שום ברירה.
אך אני כאן ניצבת, והרוח קרה. |