הכל כבר עבר, זה חסר חשיבות עכשיו.
כל מה שנשאר זה אוויר מעורפל לנשימה.
אין יותר דרך ללכת בה.
אין יותר שביל שאפשר להניח עליו את הרגל, את כל הכף, יחפה,
להתענג על האדמה.
הכל נמוג. נמס והפך לשום דבר.
נשארתי לבד, גם בלי עצמי והאשליה והענן והריק שמביא איתו כל
רגע
שמחליף את הזמן שלפניו.
כאן אני. במקום שאין יותר דבר.
מלא בענניות ירוקה עדינה מלטפת. צוללת כמו ערפילית החלב,
משתבללת אל נקודה באינסוף.
רק מתבונן, אפילו אינני יודע במה.
וכבר נניח שהבנתי במה וגם זה בתוך רגע כמו לא היה.
וחשוך כל כך ואז יש אור, ושוב חשיכה ופנס, מנורת הכיפה.
וכבר אין יותר משמעות כי הכל כבר הכל.
ואין יותר גבולות ואין יותר מוסר.
ומלא פרצופים, אנשים וחיים קודמים, ושלווה.
אינני יודע דבר, רק שהכל כבר עבר.