הכל החל במלחמת המפרץ הראשונה.
במהלך הריצות והדהרות הבהולות של רכבי החירום נפגעתי ע"י אחד
הרכבים והוטחתי לכביש.
הדבר הראשון שאני זוכר, זה אותי מדמם בראשי מובהל בפרוזדור בית
החולים שבמרכז הארץ. שני אחים ורופא עמלו וחבשו את פדחתי,
ובנוסף, כיסו את ראשי בכובע גרב להסתיר את התחבושת.  אמרו שעשו
זאת כדי שלא אבהל לכשאתבונן במראה.
השגחה, שבוע - אמר נחרצות הרופא, ומיד ננטשתי בפרוזדור ללא
בגדיי, כשלגופי רק פיג'מה של בית חולים וזיכרון קלוש.
שבוע שאני משוטט במסדרון אובד עצות, ללא זיכרון של ממש וממלמל
לעצמי:""לא אשם, לא אשם".
בדרך הגעתי לאולם האירועים הצמוד לבית החולים.
התיישבתי לנוח על כסא עץ גבוה ובו כרית אדומה. כשקמתי ללכת
לדרכי נצמדה אלי הכרית. כשניסיתי להסירה, נפרמו ממנה מס' חוטים
בצבע אדום-שני ונכרכו סביב ידיי.
השלב שאני זוכר היטב היה, כשעברתי ליד קבוצת מבקרים ממלמל:
"אני  לא אשם,לא אשם", הם  לקחו מידיי את חוטי השני, כרכו אותם
סביב ידם, נתנו בידי מספר מעות, והתרחקו קדים בראשם ואומרים
תודה.