אתה מסתיר לי את הראות,
מחבל לי בהשקפה,
דמיינתי עולם בו השמש כתומה,
השמיים כחולים ואנשים מחייכים.
פעם היינו מגלים דרכים נוספות,
היום לא מסוגל, מכובד האשמה,
נובל בין כותלי אכזבה,
זיכרון עמום,
של חיים מפוברקים שלא השאירו
טיפת מקום לדמיון או הנאה.

במקום בו השמש נעלמת מעל לפני
האדמה, במקום בו האוויר נעשה
דליל, שם בדיוק איפה שנוצרת השתיקה,
בדיוק שם אני חי עם המון מוטיבציה טובה.

ההתנסות הזאת לא מובילה לכלום,
רק להבנה שצריך הרבה אומץ להודות
שחסרה התקווה,
אף על פי שניתן לומר בבהירות שזה
נועד לכישלון,
אין זאת סיבה מספיק טובה להפסיק ולהגיד
שהמציאות הזאת חונקת,
שם בדיוק איפה שחלקים ממני נותרו,
אני מבין שאסור היה לי לברוח.

במקום בו המים נעשים כחולים,
במקום בו חסר לי האוויר לנשימה,
שם בדיוק איפה שנוצרת השתיקה,
שם אני חי חיים מלאי הבנה.

במקום בו השדות כבר לא ירוקים,
השמיים לא בהירים,
האנשים לא מדברים הרבה
והמחסור באוויר מורגש עד כדי מחנק,
שם בדיוק חי אדם מבודד.

שם, הרחק מכולם,
הרחק מכל מה שנשמע לכם מוכר.