מאז שאסף לא פה, אימא לא ישנה. כאילו שאם תעצום לרגע את
העיניים, יבוא המוות בלחש וייקח אותו ממנה. על עצמה היא לא
פוחדת. הרי מאז שאסף הלך, היא הלכה איתו. ובכל זאת היא מרגישה
לבד. הגעגועים הם סם מוות משכר. מכרסמים כל חלקה טובה. ואפילו
שיש לה עדיין אותי, שום דבר לא מנחם אותה. לא מספיק.
זה לא שמשהו השתנה. תמיד זה היה ככה.
אסף פה. אסף שם. תראה את אסף. תקשיב לאסף. אסף עשה את זה,
ויעשה את זה. תוכניות גדולות היו לה בשבילו.
אסף עזב אותנו במלחמה של הקיץ.
עזב. מילה קצת מוזרה. כאילו שהוא בחר.
קוראים לזה נעדר.
לי זה דווקא הזכיר את המילה נהדר. אוי כמה שהוא היה נהדר. היה
כתוב בעיתון שתמיד אומרים עליהם שהיו הכי נהדרים, והכי יפים,
והכי חכמים וטובי לב.
כולם חשבו ככה על אסף, אפילו שהוא לא היה כזה.
אני זוכר את אותו היום בבריכה. אני בן חמש, הוא בן שבע. אסף
התחיל ללמוד שחיה כבר מגיל שלוש. אימא תמיד אמרה שהכל הוא עשה
מוקדם. אני ליוויתי אותו עם אימא לכל שיעור, משתכנע משיעור
לשיעור, שבחיים, אבל בחיים שלי, אני לא אלמד לשחות.
המדריך היה דוחף אותו ככה, ישר למים, ונותן לו לפרפר שם, עולה
, יורד, בולע מים, משתעל, עד שהיה מציל את עצמו. פעם חשבתי מה
היה קורה אם הוא לא היה מצליח.
אימא חשבה שזה מאוד מחשל.
לא רציתי להתחשל.  
זה היה עוד יום קיץ שהמיס אותי כמו גלידה. תמיד אחרי השיעור,
היא הרשתה לי להיכנס. היא עצמה נשארה על הדשא, לשחות היא לא
אהבה. ככה היא אמרה. אבל אני ידעתי שהיא פוחדת.
אסף היה אמור, כמו תמיד לשמור עלי.
אני זוכר את הרגע ההוא במדויק. אפילו שאסף שיקר לה, רועד כולו,
שהוא לא, נשבע שלא, בחיי שלא. נשבע בחיים שלו, שלא עזב.
אבל אני ידעתי.
איפה נוני? היא טלטלה אותו מצד לצד, כשהמציל שלף אותי מהמים,
אבל היא ממשיכה לטלטל ולטלטל אותו, עד שאישה אחת שמנה עם בגד
ים שחור-אדום וכל הציצי בחוץ ניגשה אליה ואמרה לה גיברת,
תירגעי,  בסוף עוד תעשי לילד זעזוע מוח.
איפה? איפה הוא? תנו לי אותו.
"גיברת, תירגעי, המציל מטפל בו"
אימא רצה דרך הקהל הגדול והרטוב שעמד בינה וביני, עד שהגיעה
למציל שהתנשק והתנשף איתי עד שפתחתי את העיניים, ככה היא סיפרה
לי אחר כך, כמו נסיכה יפיפייה ומלמלתי אספי, ספי, תן לי יד...

אחר כך הקאתי את כל הארטיק בננה - שוקו שאכלתי מקודם על אימא
שהחזיקה אותי בתוך מגבת שמישהו זרק עלי, מחבקת אותי כל כך חזק,
עד שכמעט מתתי.
בבית היא עשתה בירור. איך זה יכול להיות שאני משאירה אתכם
ביחד, ומקבלת ילד חצי מת. מה קרה שם, אני רוצה לדעת אסף, אם
עשית איזה טעות שלפחות תלמד מזה.
לא יודע, בדיוק יצאנו מהמים, ונתתי לו יד, ופתאום הוא עזב,
והסתכלתי אחורה ולא ראיתי אותו, בדיוק איזה ילד קפץ למים אז
אולי זה מה ששחרר את הידיים שלנו, אני לא זוכר, מה שבטוח זה,
שנתתי לו יד, נוני, תגיד לה, נכון שנתתי? ואני רק עשיתי עם
הראש שלי למעלה ולמטה, אפילו שזכרתי הכל, בדיוק. איך שהוא עזב
לי את היד, ואיך שצעקתי אסף, אספי חכה לי, ואיך ראיתי את הגב
שלו מתרחק ממני עולה במדרגות של הבריכה וצעקתי בכל הפה שלי
שכבר התחיל להתמלא במים, אסף, ספי, אני לא יכול, חכה, ואת הראש
שלו מסתובב אחורה, מסתכל אלי ואני יכול להישבע שהפה שלו חייך.

יותר לא הלכתי איתם.
אפילו שאימא אמרה שיותר לא ניכנס בלעדיה ושחבל, כל כך חשוב
שאני אלמד לשחות, אחר כך כל החיים אני אצטער על זה, כשכל
החברים שלי יקפצו ראש ורק אני אשאר בחוץ ובאמת שהצטערתי,
בקייטנה של כיתה ד' ואחר כך במחנה שכולם קפצו חצי עירומים
לנחל, ובכל השבתות בתיכון כשכל החבר'ה היו נפגשים בים, ורק אני
הייתי עומד בחוץ, מספר להם עוד פעם את הסיפור על זה שיש לי עור
נורא רגיש למים של ים, ולכלור של הבריכה שישר אני מקבל פריחה
כזו עד שאני יכול למות.
בנעדר יש עדר,
האם אתה לבד בחדר?
ויש רד אלינו אווירון
קח אותי אליך למרום,
אולי אתה כבר בכלל מלאך,
מסתכל מלמעלה וצוחק כל כך, ואחר כך
בוכה.
אל תבכה, אתה בחור יפה,
בסוף אתה תחזור
תסתום את הבור השחור,
תמצא לך נסיכה, תיתן לה נשיקה
תחיו באושר ועושר,
בריאות וכושר,
ואנחנו נשב ונצחק על הכל
ואימא תצעק בואו כבר לאכול.

אימא לא ישנה כבר שלוש שנים. היא יכולה הייתה בקלות להיכנס
לספר השיאים של גינס. לפחות היה יוצא לה משהו מזה, חוץ מדיכאון
ועצבים רופפים. שום כדור שינה לא יכול לעצום לה את הנשמה. איך
אני יכולה לישון, כשאספי זרוק באיזה שהוא מקום, חולה או פצוע,
שום דבר לא ידוע, הם לא נותנים נתונים. שלוש שנים. שום פיסת
מידע. משחק אכזרי, וכמה שהם נהנים. אבא הסתובב כבר בכל העולם.
הפך לקרצייה של פוליטיקאים. לפעמים יש לי הרגשה שהוא בכלל נהנה
מזה. בטח יותר מלהיות איתה.
סבתא אמרה לאימא שהיא חייבת לקחת את עצמה בידיים, אם לא בשביל
עצמה, לפחות בשביל נוני, זה לא הוגן בכלל. מה אשם הילד. לא
מספיק שאיבד אח, עכשיו גם אימא אין לו? אם את רוצה אז תענישי
את עצמך, בבקשה, אבל למה אותו? אי אפשר להמשיך ככה, תלכי
לטיפול. תיסעי לחו"ל. תעשי משהו עם עצמך. עוד חצי מהחיים
לפנייך.
באחת מהשבתות האלו, אחרי עוד אחת מהארוחות משפחתיות, בהם עשינו
את עצמנו נהנים מהאוכל חסר הטעם שאימא בישלה, הלכתי לשכב בחדר
שהיה פעם שינה, של אימא ואבא, ועכשיו הפך לחמ"ל מאולתר. שכבתי
שם מסובב בכל הכתבות התלויות על הקירות שאימא תלתה, גוזרת כל
פרט מידע, פרסום, פניה, ל... מפגש עם... שסתם את הגולל על עוד
תקווה שטלטלה את אימא ברכבת ההרים למטה, מעיפה אותה מהקרון.
נשכבתי על המיטה. עצמתי את העיניים. לא יכולתי להירדם. כמו
הנסיכה על העדשה, משהו הפריע לי ולא יכולתי להגיד מה. באיזה
שהוא שלב, קמתי ובתנועה פתאומית הרימו הידיים שלי את המזרן
כלפי מעלה.
המוני פתקים, עשרות, אולי מאות, חלק מקופלים, חלק עם הפנים
למטה היו מפוזרים על העץ.
הנשימה שלי התקצרה. הרמתי אחד.

שלושים ימים.
עשרים ותשע לילות
לא עוצמת את העיניים אפילו שמאוחר
וקר
לא מתכסה בשמיכה.
שהרי גם אתה בטח לא.
אספי שלי, גוזל,  
תחזור אלי... אני לא אחזיק מעמד...
קימטתי אותו חזרה, מנסה לייצב את היד שלי שרעדה, מחזיר אותו
בדיוק למקום שממנו הרמתי.
לקחתי עוד אחד. הוא היה מקופל איזה שש פעמים.

על משכבי בלילות ביקשתי
את שאהבה נפשי
ביקשתיו ולא מצאתיו...

שלישי
שלוש מאות שישים וחמישה ימים
חי או מת
חיה או מתה
חי? צומח? דומם?מדמם?
אני מאבדת את זה...

רביעי
..את שאהבה נפשי
ביקשתיו ולא מצאתיו
אקום ואסתובב בעיר,
בשווקים, במחנות, בטנקים שרופים
בביבים, ברחובות, אבקשה
את שאהבה
נפשי, לא מוצאת אותה כבר הרבה זמן
יותר מידי זמן מאבד משמעות,
הימים זוחלים לי על העור
כמו נמלים, פרעושים, כינים רעות
לא, מוכנה לבשורות שחורות.

הפתקים נשמטים אחד אחד מהיד שלי לרצפה. אני נשכב בחבטה על
המיטה. מכסה את עצמי בפוך מעל הראש.
אני הולך בשדה של קוצים, שדה טנקים שרופים, ונדמה לי שמישהו
קורא בשמי, נוני, נוני לכאן, גופה שרופה מלאת דם על הפנים, האם
זה אתה אסף? אין תשובה, אני גורר אותך למקום קצת יותר מואר,
אתה כבד כמו שישים פילים, אולי זה בכלל לא אתה, כי היית רזה
תמיד, חתיך אמיתי, אני בודק לך את הדופק, בום, כלום, בום, לא
בטוח שיש, גם לא שאין, וזה כל העניין אסף, כי באמת, אם היית
טיפה יותר מתחשב, וחושב, אז היית לפחות מחליט, אבל אתה לא, אם
אתה לא חי ברצינות, אז לפחות תמות ברצינות, אני צועק עלייך
ששותק, רק העיניים מנסות להגיד משהו, שורף לי בעיניים שמתמלאות
אבק וחול, הרוח מתחילה לייבב, למצוא מעדר, נעדר צריך מעדר
גדול, יש שם אחד, זרוק, אני לוקח אותו חזק בידיים שלי, ומתחיל
לחפור, דר, דר, מעדר, חופר, עמוק, ועוד, אתה גבוה, צריך מקום
עמוק, שלא תוכל לצאת, שתהייה מת על באמת. כשהבור נראה לי מספיק
אני גורר את הגוף שלך לשם, קודם הראש משתלשל אחריו הידיים עפות
לאחור, בסוף אני נותן בעיטה קטנה לרגליים, עם נעלי הצבא
השחורות. כף יד נשלחת מהקבר, אל עבר כף היד שלי, תופסת חזק,
מנסה לאחוז, תעזוב, שמעת? אני צועק עליו, אם אתה מת לפחות אל
תיקח אותי איתך, תמיד אמרת לי, שבסופו של דבר הבנאדם לבד. חי
לבד. מת לבד. זוכר? אז תעזוב שמעת? תעזוב או שאני יורה, באמת
שניסיתי, הוא צועק לי, עשיתי כל מה שיכולתי, זה לא מעניין אותי
עכשיו, מאוחר מידי, יאללא, תזהר על הראש, חבל. תן לגמור את
העבודה שהתחלת אתה, ולעוף מכאן.. איה אחיך? איפה אחיך? אין לי
מושג. נוני, נוני שלי, זה אני אסף מדבר אלייך. אני סותם את
האוזניים, זורק על הגוף חול, ועוד חול ועוד, הבטן מתכווצת, אני
מת לאכול... הפה שלי מתמלא חול... אני שוכב על הקבר, האדמה
חמה. קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה. לא ידעתי, באמת שלא
ידעתי, ושמרתי, בחיי ששמרתי, אפילו שלא הייתי אמור לשמור, כי
אחים גדולים אמורים לשמור על אחים קטנים.

אף פעם לא היית אח גדול שלי. אפילו שכל כך ניסיתי. צריך שניים
לטנגו ואתה, שנאת לרקוד. זה היה נשי בענייך. במיוחד הריקודים
שלי . על זה שבחרתי חוג בלט לא סלחת לי אף פעם. מה אתה רוצה
להיות, נוני, רקדנית בבת שבע עם טייטס הדוקים לזין? אז לקחתי
לך כל מה שיכולתי, ובלי רשות. את מכנסי הג'ינס החדשים, את
החולצת כפתורים אפילו ששנאתי כאלה, ואפילו תחתונים סחבתי לך.
ולא עזר אפילו המנעול שסידרת לעצמך על הארונות. מצאתי דרך
לפרוץ אותם. אפילו שידעתי שאני אחטוף מכות אחר כך. לא היה לי
אכפת. אפילו לא הייתי מתגונן. מתמסר למכות שלך כמו ללטיפות
חמות. נאחז בך חזק בחיבוק קרב. לא לעזוב. תעזוב, אל תעזוב.
אותי.
אני לובש טייטס בצבע ורוד. הדוקים מאוד.
פלייה, רלווה, פלייה, רלווה, טננננ-פם פם-פם פם..טננננ...פם
פם-פם פם..... מסתחרר בוולס שהולך ומאיץ ומתסיס עד שאני
נופל...  אתה עומד וצוחק את הצחוק המתגלגל שלך... אימא מוחאת
לי כפיים. אני זוחל על הרצפה... כמו זחל, כמו תינוק... זה לא
צחוק,יש לך ילד מאוד מיוחד. יש לו עתיד בתחום,  אם רק יהיה לו
גב ותמיכה נכונה. המורה נותנת מבט נוזף באסף שלא מניד עפעף.
אני עף. ממריא מעל הראשים שלהם. אני ציפור, אני שחף, קל כנף,
גבוה מעל העננים. היונה פורשת כנף. היונה דואה במרחב, אברותיה
קלות. מעלה, הלאה, אני עף מבעד לחלון הגדול הפתוח. מעל העיר.
אני אעיר את כל העיר. כולם עוד יישמעו עלי. אני עף קל כנף,
מנסה לנווט את עצמי לא לתוך העצים, לא להיתקע, להתעלם מהצחוק.
אני כבר לא תינוק. הכנפיים מסתבכות בתוך הענפים השחורים.

אימא לא ישנה. כל לילה, בערך בארבע, אני יכול לשמוע את הרגליים
היחפות שלה מסתבכות בחלוק מחפשות את הדרך למטבח. שם היא פותחת
את המקרר, סורקת במבט הלא מרוצה שלה את הסחורה. ביצה קשה
מאתמול. מרק עוף מכובס. פסטרמה יבשה מלפני שבוע וביצת קינדר.
היא לוקחת את הביצה, מנערת אותה בזהירות מצד לצד, כאילו בודקת
אם יש בה חיים. אחרי שהיא בטוחה שלא, היא עוטפת אותה בכף ידה,
וצועדת איתה על בהונות למיטה. אני שומע כל לילה את הביסים
הקטנים, הלעיסות ומצמוצי השפתיים. העטיפות של הקינדר נשמרות
בערימה על השידה שליד המיטה שלה. לידן  בסדר מופתי, מונחות כל
הפתעות הקינדר שהיא אוספת. כבר שלוש שנים.
הפנים של אסף מביטות אליהן מהתמונה שלידן, זולגות קנאה.
אני עוצם את העיניים.
שורות של הפתעות קינדר צועדות שמאל ימין, ימין ושמאל. לימין
שור, החטף ש'ק. בא לי מילקשייק. שמאל ימין, ימין שמאל, אין מה
לאכול. רק חול וחול מכסה את העיניים. אני לא יכול לנשום, נוני,
תפתח לי, תעזור לי, הרי אתה אחי, האח הקטן שלי. השומר אחי
אנוכי? תמיד היית אנוכי. ואנוכי מה הייתי? אימא תוקעת עוד ביצת
הפתעה לתוך הפה שלה, ועוד אחת, שלוש מאות שישים וחמש ביצות
הפתעה. כפול שלוש. תפסיקי , אני אומר לה, בסוף את תקיאי. תכאב
לך הבטן. תהייה לך הרעלת קינדר. ייקחו אותך לבית חולים.
תתאשפזי. יעשו לך ניקוי קיבה. פתאום לא תנשמי. מלא רופאים
יסובבו את המיטה שלך. שוקים חשמליים. זה לא היה צפוי. אף אחד
לא מת עוד מביצות קינדר. אולי רק מלחכות להפתעה.
אני צועק לך, אל תאכלי יותר, אני חוטף לך מהיד את הביצה שתיכף
בפה שלך, תפסיקי , אימא, אני מתחנן, אני צריך אותך. אני עדיין
צריך אותך. אימא. אני מתחנן. את מסתכלת בי במבט לא מכיר. לא
מוכר. מנוכר. שימי ראש על הכר. כבר מאוחר. אני מכסה אותך שלא
יהיה לך קר. כבר עוד מעט מחר. מה את יודעת מה יביא לנו מחר.
הזמן יקר. שימי ראש על הכר. אני מחבק אותך, מתכרבל בתוכך כמו
עובר. אני שר.

בנעדר יש רד
אלינו אסף,
לפני שהכל ייאסף
תן סימן, שאתה שם או כאן,
בנעדר יש גם נד,
נע ונד תהייה
מתנדנד בין שמים וארץ,
לא מוצא את מקומך,
את שמך,
ויש עד,
אני שומע אותך
רועד,
אני פוחד, מאבד
את דמותך.

האיש בעל המדים וסיכות הקצין הבוהקות יושב מולי. בפנים רציניות
הוא עובר שוב ושוב על השאלון שמילאתי. אז מה? אתה יודע שבקלות
היית יכול להשתחרר גם בלי כל הסיפור הזה. לא היית צריך לבוא
בכלל. הרי במקרה כמו שלך, אימא ואבא היו צריכים לחתום לך
שמסכימים. אז למה התעקשת לבוא?
אני נוני. אני עונה לו. אני נוני ואני רקדן.