ראיתי אותו בחנות היום, כמה חבל ששני האחרים היו לצידי.
ונזכרתי בבפנים שלו הלא מושלמות, דבר העושה אותן מושלמות יותר
בעיני, בקול שלו ובידיים הלא רזות מדי ולא שמנמנות מדי שרעבות
לכלי נגינה, לעשות רעש, לייצר מוסיקה.
ובעיקר בדיבור הזה, באופי הזה, הרגוע, המסטול, המשעשע, החריג,
הנותן לך הרגשה שמה שלא תעשה אתה לא תצליח לעבור אותו במוזרות
הפנימית,
המוזרות הפנימית שמתבטאת במוסיקה שלו כל-כך יפה, רועש מאוד,
ואם זאת כאילו הגיטרה היא חיית פרא שהצליח לאלף ועכשיו היא
כנועה לידיים שלו שאני רוצה כל כך, והם חברים טובים ושותפים
לפשע.
רוצה להיות כמוהו אי-פעם, אני והגיטרה.
הוא היה רגוע,
בפעם הקודמת היה יותר, בטח היה על סמים כבדים אז.
כמה שזה מתאים לו.
ועכשיו עוד שבוע,
לתכנן, לתכנן. להתרגש ולהתכונן לקוות למגע ולחיבוק ולהתאכזב
ולחיות בסרט החדש הזה.
אני היפראקטיבית? מולו אני פולנייה עם מקל בתחת.
אני חושבת שזה מה שחיפשתי
ואולי גם לא.