הוא פשפש בכיסי מעילו, חיפש נקודות נסתרות, נקודות עמוקות שבהן
יוכל לטמון את כפות ידיו ולהחביא אותן מהכפור העז.  "נקווה
שהלב לא קופא בקור הזה" הרהר ספק במשובה ספק בתקווה. תולה
עיניים מרחמות על המון אנשים עטופים במעילים שחורים, חלקם
הולכים וחלקם אצים באולם הענק של תחנת הרכבת התחתית קינג קרוס.


"סליחה, איך אני מגיע מכאן לפיקדילי? כיכר פיקדילי" שאל את אחת
הנשים שעברו ממולו בסערת ההמולה. היא הייתה עטופה במעיל ארוך,
עיניה הכחולות בלטו על רקע עור בהיר, לחייה שקועות. סקרה אותו
מכף רגל ועד ראש, התעכבה על תווי פניו, במיוחד על הקמטים
שבצידי שפתיו, אולי הם יסגירו אותו, את מניעיו.
"זה כאן, בקו הכחול כהה, רק תוודא שאתה נוסע בכיוון הנכון"
אמרה בפיזור נפש ולא יכלה עוד להביט בעיניו. שתיקה. למה היא
שותקת לעזאזל, אין לה שום דבר לומר? נראה ששתיקה היא מפלט של
הנתפסים בקלקלתם. ניסה לצלול לעומק עיניה, השפילה מבטה.
"ג'רי, מה אתה עושה כאן?"
"בטח לא באתי מברמינגהם לשאול איך אני מגיע לכיכר פיקדילי".
"כתבתי לך במכתב שזה נגמר. זה לא הוגן מה שאתה עושה עכשיו. בוא
נמשיך כל אחד בחייו ונשכח את מה שהיה". העזה לבסוף להרים מבטה
ולהביט בעיניו, תחושת מועקה לחצה את חזה. לא רצתה לפגוע בו,
ידעה שהיא נטשה אותו כמו אביו. רק בן ארבע עשרה היה כשחזר מבית
הספר וראה אותו תלוי על העץ בחצר ביתם, במו ידיו התיר את החבל
מעל צווארו. מתמודד עם עיניו המגולגלות חסרות האישונים בכל
יום, בכל ליל.
"לשכוח? מה לשכוח הלנה? מה? את שלוש השנים האחרונות אפשר לשכוח
במחי מכתב אחד? בשיגעון של רגע אחד עוזבים הכול ובורחים?"
"ג'רי, זה לא שיגעון של רגע אחד" נסערה, "זה שלוש שנים שאני
שפחה של זמנך הפנוי. אתה חוקר באוניברסיטה כל מיני דברים
משונים, ואני, מה אני? סתם עקרת בית עם חיים אפורים. מחכה לך
כל היום בבית, מצפה שתהיה "השמש" של חיי, שתאיר את עולמי אך
אתה אכזבת פעם אחר פעם". ליבו התרכך עליה, הושיט את ידו וליטף
את כתפה ברוך, הרגיש את חום גופה מבעד לבגדיה כמו בלילות הקרים
ההם בהם התעלסו ללא הפסקה.
"זה כל העניין הלנה? יכולת לומר משהו, שתקת כל השנים. שתקת,
שתקת, ואז, פתאום נעלמת".
"כשרציתי לומר משהו ביטלת אותי כאילו אני אוויר, כשכעסתי מצאת
מפלט במעבדה שבאוניברסיטה, נשארת שם לילות שלמים, התרועעת עם
חבריך, החוקרים המהוללים של אנגליה ובי התביישת כי מי אני בסך
הכול? חוקרת מהוללת? דוקטור? לא ! בסך הכול עקרת בית שטרחת כל
השנים להסתיר מפני חבריך המלומדים". שתיקה. שתיקה היא אכן מפלט
של הנתפסים בקלקלתם.  
"יכול להיות שטעיתי פה ושם אך זו לא סיבה להעלם בפתאומיות".
"לא טעית פה ושם, ביטלת אותי".  
"את זוכרת את הבקתה ליד הים, לא יצאנו משם יומיים ברציפות"
נדמה לו שראה חיוך קטן מבצבץ, שביב תקווה. ימי הבקתה הציפו
אותה, תחושת עונג החלה לזחול אט במעלה גופה, העירה את תשוקתה
אליו, חשה בדמיונה את קימורי גופו אך הכריחה את שפתיה לא
להימתח לחיוך שובב, לא כרגע.
"זה היה מזמן ג'רי, בימים שעוד האמנתי באהבתך. לא תקנה אותי
בזיכרונות רחוקים". ככל שדחתה אותו כך נמשך אליה , מעולם לא
ראה אותה כך, כועסת, בוערת, מבעבעת. עוררה את תאוותו. כיכר
פיקדילי במרחק של תחנת רכבת אחת אך הדרך לפיקדילי שבליבה ארוכה
ומפותלת. אסר על עצמו לאבד אותה, עכשיו הזמן להסתער, לכבוש את
רגשותיה.
"ג'ונתן שואל איפה אימא, הוא בוכה לפני השינה, ממלמל "אימא,
אימא" דקות ארוכות עד שהעייפות ועיניו האדומות מכריעות אותו".
נדמה היה לה שכל העולם כולו נבלע בגרונה, נרתעה לאחור.  מה
חשבתי לעצמי טיפשה שכמותי, איך אימא עוזבת בן, ברחתי לכמה ימים
לעורר את קנאתו, להוציא אותו מכליו, שירדוף, שיחזר, שיבין שאני
לא אשת מחמד המחכה לו בבית ומספקת את כל צרכיו. נסחפתי,
התאהבתי בחופש, הוא ממכר, ממש כמו סם, עוד ועוד ועוד, לא עוד
אישה קטנה של איש גדול אלא אישה אישה. לונדון שאבה אותי
במהירות, מחקה את עברי. עד ששכחתי את ג'ונתן. הו ג'ונתן, כמה
הייתי נותנת בכדי לראותך כעת, בכדי לזכות בחיוך אחד קטן, לחוש
את מגע כף ידך הקטנה. מבט התוכחה ששלח לעברה לעיני העוברים
והשבים שיתק אותה, ניצבה דוממת.
"ילד צריך את אימא שלו שתגן עליו, תחבק, תלטף, תנשק, תזמר לו
שיר ערש, אבל את בחרת לברוח".
"ברחתי מהמחנק, מהחיים האפורים שבישלת לי".
"הלנה, אני אוהב אותך, תחזרי. בשביל ג'ונתן, בשבילי, בשביל
האהבה".
ודאי שאחזור הרהרה בינה לבין עצמה, לא יראה אותי עוד כמובן
מאליו, אהיה מעתה בת זוג שווה, אהובה, נחשקת, לא אחת
שמחביאים.
"את לא מבינה כמה את חשובה לי, אני אוהב אותך אהבת נפש, אהבה
שלא מראים במעשים או במילים, אהבה פנימית שצר לי אם אינך
מרגישה אותה. יכול להיות שטעיתי. אם את לא חוזרת חיי אינם
חיים, אין טעם לחיי, את חשובה לי הלנה".
"אל תדבר כך, יש לך ילד".
"גם לאבא שלי היה".