פתאום חוזר הפחד של להיות יותר מדי קרוב,
הכל קורה כל כך מהר, אני שוכח לאהוב,
ואז נזכר שטוב לי ככה, אני שלם עם השגרה,
אני נזכר שטוב לי ככה, שום דבר לא רע,
אני חוזר אל הידיים שרוצות חיבוק גדול,
שומע את העיניים שרואות משם הכל,
פותח את הדלת, נכנס מבלי לחשוש,
חשוך וקר בפנים, אין למי ללחוש...

שלא כיף לך להיות לבד,
שזה תמיד אתה שמרגיש את הפחדים,
וכשאתה מרגיש שיש בך משהו מיוחד,
פתאום זה צץ אצל כל האחרים...

ופתאום חוזר בך הרגש שאבד,
אתה נזכר שבשבילה - היית האחד,
ואין לי כבר פחדים, אני נחשף אל המציאות,
יודע שבדרך תתגלה לה הטעות,
להיענש על חטאים שנעשו בכוונה,
גם כשהיינו שיכורים במסיבה של סוף שנה,
להתמקד במה שחשוב ולזרוק את הטפל,
העיקר שכל בוקר אני קם ומתפלל...

שאני לא אהיה לבד,
שזה תמיד אני שמרגיש אשם,
הקור כואב ואפילו חד,
מתי נתקרב ונתחמם?