וכשזה יקרה, השמיים יקפאו
וזה ירגיש כמו אלפי סכינים חותכים את הגוף,
לאורך, לרוחב,
בכל צורה אפשרית.
או
שהאדמה תימס מתחת לרגליים
עד שלא יהיה אפשר לזוז בכלל.
לא משנה איך,
אבל זה יהיה קיצוני
ומשתק.

כבר עדיף לי מכות חשמל קצובות
שיחדרו אל המוח בתנודות מציקות
ויזעזעו את כל האיברים הפנימיים.
רק לא שקט,
רק לא כמו שעכשיו מתחיל.

ואם זה יהפוך מחצאי רגעים לנצח גווע?
לאן אלך?
היכן אוכל להניח את הראש בעיניים עקורות?
אף אחד לא יישאר כאן
כדי לשקר לי שמחר בבוקר
הכל יחזור להיות בגוונים בהירים של צהוב וסגול.

כשהכל ייכחד,
לא תהיה לי שום תפאורה להציג את התחפושות הגרנדיוזיות
שתפרתי במשך כל השנים האלה.
האוכל לרמות את עצמי?
זה לא יימשך זמן רב מדי.
לכל היותר עד שאנשום את כל הריסות השממה שנותרו מסביב.

וכשאסתכל לכל כיווני הרוח
ולא אראה מאומה מלבד משטח אדמה חרוכה
וכמה טיפות דם מיובשות בנות אלפי שנים,
לא אוכל עוד להסתתר,
לא יישאר לי צל לשבת תחתיו
ולדמיין הזיות.

אשאר ערומה וגוססת בתוך ריק אינסופי,
חיה מתמיד
הכל יהיה מחריד
ואמיתי מדי
אולי קוראים לזה גהינום.

ואולי אהיה מוכנה להיוולד,
ולבכות בכי בתולי ראשון
אומרים שזה סימן טוב לחיים.

הכל יתחיל מחדש,
כמו מוח משוכתב.
או כמו עץ עומד בשלכת
חסר כל שורשים,
מבלי להיות מחויב לאף דבר
הזמן יתפורר
והשרידים ידאו בין חלקיקי אוויר ריק
או בוער
תלוי מה ארצה באותו רגע.

הכל יירקם מחדש,
מבלי לדעת דבר,
כמו בגד שעדיין לא עוצב
או יצירת אומנות חסרת סקיצה,
חוט אחר חוט,
בגוונים בהירים של צהוב וסגול.



רגע לפני הסילבסטר.
31.12.07 - לילה.
שנת 2008 אזרחית טובה לכולם! או משהו כזה...