פרק 1
"שלום"
כיוונתי את התשובה כך שתשמע ,קצת בכוונה, קרה ושטחית.
"שלום"
האמת שכבר מזמן הרגשתי את זה קורה-היא מצדה הכחישה כמובן-אבל
אתם יודעים איך זה. כולם מכחישים.
ידעתי שהיא בוגדת בי. בוגדת? פחות או יותר חיה כבר שנה וחצי
בת"א עם הגבר החדש שלה ומשתמשת בי בסופי שבוע...
אבל עזבו אתכם מזוטות. אז נכון שמה שהבחורה הזאת עשתה, אחרי
ותוך כדי 4 שנים של אהבה והרבה מעבר לזה, ניפץ לי את הלב
לרסיסים קטנים ולא מובנים, אבל היא בסך הכל נתנה לי הזדמנות
חד-פעמית לשקם את מה שכבר היה הרוס לפני. לאסוף את השברים
ולהתחיל לפסל.
והאמת, שהריגוש היה משתלם. מה שקרן עשתה כבר לא משנה, אבל מי
שהיא עשתה את זה איתו עדיין עניין אותי מאוד. ליל ירח מלא בת"א
ועבודת בילוש אחת הספיקו לי כדי להבין שליריב שלי יש יד חזקה,
ושאצטרך להשתמש בקלפים שברשותי בחכמה ובזהירות. וכמובן לקחת
קלף מתאים מהקופה.





פרק 2
השמש הקופחת של חודש יולי טיגנה לי את המוח, משל היה חביתה
משלוש ביצים. אני כמובן הייתי מוסיף קצת בייקון.
השעה הייתה שלוש וחצי בצהרים, ואני חיכיתי בצומת מחוץ לקיבוץ
שלי, אירוס הנחלים. שם קצת אירוני לקיבוץ שאין בו אף אירוס,
ובכלל נמצא מבחינה גיאוגרפית בחלק הדרומי והמדברי של המדינה.
נהגי "אגד" באזור זה אינם מצטיינים בדייקנות וכך היה גם הפעם,
ונאלצתי להמתין לקופסה הממוזגת על גלגלים 20 דקות לאחר השעה
היעודה. והיא עדיין לא נראתה באופק.
למרות שתנועת הרכבים באזור הייתה דלילה יחסית, רכב או שניים כל
3 דקות, החלטתי לנסות את מזלי. רציתי מזגן ומהר!
הרכב הראשון שעבר נשא בתוכו משפחה דתית, שמונה ברכב של חמישה,
כך שגם אם הייתה אדיבות בלבם, ואין לי ספק שכך הדבר, קשה לי
להאמין שהם היו מוצאים מקום    ל-182 הס"מ שלי אפילו בבגאז'.
מספר דקות לאחר מכן, 2.5 ליתר דיוק, עברו שלוש משאיות שנשאו
עמן תרנגולות, ומיד אחריהן משאית צבאית ועליה טנק. לרגע
התלבטתי האם לתפוס טרמפ עם התרנגולות, אך החלטתי לוותר. היי,
לפחות הסטטיסטיקה נטתה לטובתי עכשיו...
לא יודע אם יש לזה קשר כלשהו לחוק מרפי, אבל לבטח הוא מחובר
איכשהו למתרחש, כי ממש דקה לאחר ההוצאה להורג של התרנגולות
בפגז צה"לי, תקני כך נדמה לי, עבר רכב פרטי, ריק מנוסעים
נוספים פרט לנהג.
הרכב עצר בצד הדרך, גלגליו מעלים עשן מנסיעה מהירה וחום הכביש,
שילוב שיצר טמפרטורה של 90 מעלות צלזיוס לפחות.
קצת הופתעתי כשהיא פתחה את חלון הפז'ו 306 שלה-בהמשך עוד יתברר
לי שזאת מתנת יום הולדת 23 מההורים.
שיער שחור מתולתל, עיניים חומות ועמוקות ומבנה גוף עגלגל ומלא.
בדיוק כמו שאני אוהב. אומנם לפעמים בנות בעלות מראה שכזה,
שדורש להערכתי משקל של 55 ק"ג שפרוסים על גבי 155-160 ס"מ, ולא
יותר, נרתעו קצת מגובהי, על אף שלא נשא עמו שומן מיותר. קרן
למשל הייתה כמעט 1.70 מ', קצת מראה הירואין-שיק בתאורה
המתאימה.
"לאן?" שאלה, וחיוך קטן בזווית פיה. "בעיקרון לת"א, אבל כל
מקום שהוא לא כאן יספק אותי". החום שהרגשתי רק מלהתבונן בה היה
עדיף בהרבה על חום המדבר, וכמובן שגם רציתי להוציא מספר טלפון.
אולי כתובת אי-מייל?


















פרק 3
אתם מכירים את התחושה הזאת, שמכרסמת לך בבטן,כאילו הייתה זחל
טורף? ואתם לא יודעים אם הזחל הזה ימשיך במלאכת הכרסום, מהכבד
לכליות ולמעיים, דרך מערכת הנשימה ואז ישירות אל הלב, או שברגע
אחד, לאחר תהליך גדילה וצמיחה מכל הטוב שיש לגוף שלכם להציע,
יהפוך הזחל לפרפר מקסים שרק רוצה לפרוץ החוצה.
וובכן,ככה בדיוק הרגשתי כשהתיישבתי ליד מירב. כמובן שעבר רק
שבוע מאז התחזיתי לשרלוק הולמס, ומיד לאחר מכן כשגיליתי את מה
שגיליתי התחפשתי ליונתן גפן,מנשק את פיית הבקבוק, וסערת הרגשות
בתוכי עוד לא שכחה. אך היה בה משהו במירב, מעבר כמובן לעובדה
שהסכימה לקחת אותי טרמפ-מה שמעיד על טוב ליבה- שגרם לי להסתכל
על מצבי מנקודת מבט אחרת. היא שמעה דיסק שהיא הכינה "בוב דילן,
לאונרד כהן וג'ון לנון. אהבתי אותו הרבה יותר אחרי שעזב את
חיפושיות הזבל. שלושת הטנורים הגדולים של הרוק הקלאסי". לגבי
השניים הראשונים הסכמתי, אבל ג'ון לנון? "את סרג'נט פפר שמעת
פעם? יצירה מוזיקלית טהורה. ג'ון קצת איבד את זה כשהוא היה
לבד, או יותר נכון עם יוקו. למעשה, אני חושב שמזלו שהוא נרצח
בכלל. דרך מצוינת לקנות תהילת עולם".
היא חייכה, אבל ראיתי שקצת פגעתי בכבודה ובמעמדו של ג'ון,
והחלטתי להוציא את ה-CASE המוזיקלי שלי. באותה הזדמנות הזכרתי
לעצמי שהגיע הזמן לקנות נגן מוזיקלי מעט יותר טכנולוגי, ללא
פלסטיק מיותר.
"אני רואה שאתה בהחלט חובב מוזיקה. מה אתה מציע?" את הנשק
הסודי כמובן." קצת שילוב של שלושתם, רק בעברית. שלום חנוך".
אתם יודעים, יצא לי פעם לפגוש אותו, את שלום, אחרי הופעה מרגשת
בים המלח. לא יודע מאיפה אזרתי אומץ, אבל קניתי לו ולי בירה
קרה וביקשת ממנו סיגריה. דיברנו כמה דקות ואז הלכתי לי לדרכי,
מרוצה.

היא צחקה, קרן, כשסיפרתי לה על זה "אז אני מבינה שמצאת דרך
מקורית להתחיל עם גברים, והצבת לעצמך רף גבוה בתור התחלה".
מירב פשוט חייכה והתרשמה "אני אוהבת גברים אסרטיביים.
וגבוהים". היא הסמיקה והסיטה קצוות שיער שכאילו חסמה לה את שדה
הראייה, היישר למקומה הטבעי מאחורי האוזן.
את המשך הנסיעה הנעים לנו שלום במיטב שיריו. "וזה אוסף שאני
הכנתי" מוסיף לי עוד יוזמה לרזומה. היא מצדה המשיכה לזמזמם את
הולך נגד הרוח "המדרכה מתנדנדת, אני חושב על הגשם, שימשיך
לרדת...".
כעבור שעתיים הגענו לת"א. היא נתנה לי את מס' הטלפון שלה,
מלווה בנשיקה על הלחי, והמשיכה בדרכה להרצליה."בדיוק חזרתי
משלושה ימים באילת והגיע הזמן לבקר את ההורים. וגם יש לאחי
הגדול יום הולדת בעוד יומיים. סיבה למסיבה!"
ההורים. מעניין מה הם יגידו כשהם יישמעו את הסיפור הזה.







פרק 4
נקודת הפתיחה שלי הייתה טובה. השגתי טרמפ עד לת"א ומספר טלפון,
היו לי בגדים לשבוע ומספיק כסף לקצת יותר. אבל הייתי רעב!
העמידה הארוכה בשמש הקופחת וההורמונים בגופי שהחלו להתעורר,
יצרו בי דחף בלתי נשלט. הייתי חייב להכניס משהו לבטן.

הייתה תקופה, קצת אחרי הצבא, שגרתי ועבדתי בת"א. הייתי סלקטור
בפאב תל-אביבי מחתרתי, כזה שרבים מהנוכחים בו מעדיפים להתחבא
מתחת לאדמה מאשר להיות על פניה, שמא במקרה יעצרו על ידי המשטרה
בשל לבושם ומאפייני ההתנהגות שלהם-שלא הייתה שונה בכלום משל כל
ישראלי אחר.
גרתי בדיזינגוף, ובדרך לעבודה, כמעט על בסיס יומי, הייתי עוצר
לארוחת לילה מוקדמת.
"ל'הכל כלול'", אמרתי, כמעט ציוויתי בהשפעת הבטן, לנהג המונית.
"ותפעיל מונה".

"הכל כלול"-מסעדה תל-אביבית ייחודית שמציעה מבחר יוצא דופן של
מאכלים: החל מסטייקים דרום אמריקאים מדממים, מאכלי ים בעלי
עיניים בולטות, מאכלים מהמטבח האסיאתי, הים תיכוני ואפילו
האמריקאי, על אף שאי אפשר להגדירו כמשובח ובריא לבני אדם
קונבנציונאלים. כמובן שגם קינוחים לכל נפש לא חסרו. וזוהי רק
רשימה מייצגת של ההיצע.
מעבר להיותה אדיבה לקיבה, ולכיס כמובן, היה בה משהו מאוד
אינטימי באותה מסעדה, על אף שהכילה בתפוסה מלאה כמעט 200 איש!

כשהגעתי למקום, מיד הסתובבתי על עקבותיי. הם היו שם. הוא וקרן.
מסתבר שהוא בדיוק קנה את המקום, הבן זונה הטחון.
תנסו רק לתאר את ההרגשה שגבר אחר, מבוגר ועשיר יותר מכם, משתלט
לבחורה שלכם על הלב ואחר כך עוד מונע מכם לאכול ארוחת ערב
הגונה!

אז בסוף אכלתי שווארמה. וקצת לפני שנרדמתי במיטת היחיד במלון
הכי זול והגון שהצלחתי למצוא, הרגשתי את הצרבת עולה.
פרק 5
רינג-רינג,רינג-רינג,רינג-רינג!!! צלצלתי בפעמון האופניים מהר
וחזק, ובמקביל לחצתי על הבלמים, מקווה שאולי,איכשהו, הם יעצרו
את הדהירה המטורפת שלי. אבל גם ידעתי שהם לא עובדים, וההמון
שמולי לא נראה מתרגש מהר האדם שעומד להתנגש בו... זה היה מחזה
מפחיד, ידעתי שאני הולך להתנגש בהם, גברים נשים וטף, ולא
יכולתי לעשות כלום, האופניים לא עצרו והאנשים לא זזו ואני,
אני...

אני התעוררתי בצלצול הרביעי. "הלו?"
"עידו מתוק, בוקר טוב. כבר הלכת לעבודה?". אמא שלי. משום מה
בכל בוקר, לפעמים גם בשבתות, הייתה מתקשרת לוודא שהגעתי כבר
לעבודה. מין מנהג שכזה. בהתחלה זה היה מטרד עבורי, אבל הזמן
עשה את שלו והבנתי שאת האהבה והדאגה של אמא אי אפשר לשנות.
"היי אמא, בוקר טוב" סיפרתי לה שאני בת"א, ולמעשה לעבודה אני
כבר לא אגיע בתקופה הקרובה."התפטרתי אמא. למה? כי היו לי דברים
חשובים יותר לעשות. וחוץ מזה, גם לא כל כך נהניתי שם". מקום
העבודה האחרון שלי היה משרד ליחסי ציבור בבאר-שבע. ואין צורך
להוסיף ולפרט.
כמובן שלא ממש דייקתי בפרטים בקשר לנסיבות ההגעה שלי למרכז,
אבל בשביל זה המציאו שקרים לבנים-לאמהות דואגות.

ארוחת הבוקר במלון הייתה מינימלית,יש יאמרו קונטיננטלית, וכללה
חביתה,גבינות ולחם. הקפה היה בסדר, רק חבל שלא היה קרואסון
בצד.
על אחד השולחנות היה מונח העיתון של היום, ואני לקחתי את כל
החבילה לחיקי.
מאז ומתמיד, לפחות מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד התחלתי עם מוסף
הספורט.
הדיווחים לא היו שונים מאתמול. זה רב עם זה, שחתם עם ההוא,
שבכלל נמצא תחת חוזה עם קבוצה אחרת, שפיטרה את המאמן שלה כי
לכלך על היו"ר-שבתגובה קילל אותו בחזרה. הביצה המקומית גועשת
ורועשת מתמיד.
כתבה צדדית,קטנה ולא מודגשת משכה מיד את עיניי: "נועם אמיר,
מבעלי השליטה בחברת הנדל"ן "בניינים ובתים", נמצא במגעים
לרכישת אחוזים מקבוצת הכדורגל של הכח ת"א".
תגידו לי אתם, יותר רע מזה עוד יכול להיות?
מילא הבחורה, כאלה יש בשפע, והמסעדה-גם על האוכל אפשר להתפשר
ולראייה הצרבת,שכבר עברה,תודה ששאלתם-אבל קבוצת הכדורגל
שלי?!?!
אלוהים,מי שלא תהיה, כמה עוד תוכל לתקוע סכינים בגופי?! מה אתה
מצפה ממני לעשות? להחזיר מלחמה?






פרק 6
נועם אמיר, בן לאחת המשפחות החזקות במשק הישראלי ב30 השנים
האחרונות. אביו, דוד אמיר, התחיל את דרכו בבורסה ליהלומים ברמת
גן, עד שהפך לאחד הסוחרים הגדולים בתחום. את בנו הבכור, נועם,
הצמיד כבר מגיל צעיר לאבא כדי שיילמד את רזי המקצוע. ולמד
הילד, והצליח.
נועם אמיר מחזיק היום,פרט לחברת הנדל"ן והמסעדה שברשותו,
בבניין מגורים יוקרתי בת"א, שותף בכיר בחברת היי-טק גדולה וחלק
מהדירקטוריון של אחד מהבנקים המובילים בישראל. הונו האישי
מוערך ב-150 מיליון$.
הוני האישי, לעומת זאת, הכולל בנוסף לטלוויזיה 21 אינצ' חדשה
שקניתי, גם ספה שלקחתי מההורים, מיטה שהשאלתי מסבתא ובנוסף לכל
זה בגדים, שחלקם עוד מלווים אותי מתקופת הצבא.ולמקרה שעוד לא
הזכרתי זאת, לפני כחודשיים חגגתי 25 אביבים. מחישוב מהיר
שעשיתי, הוני מסתכם ב10,567 ש"ח, לא כולל שירות.
אבל כל זה לא עניין אותי, ממש לא. אני ידעתי על נועם אמיר כמה
דברים פיקנטיים,מסוג המידע שאפשר להשיג רק בעבודת בילוש
מקיפה,וכמובן בעזרת חברים קרובים, שבקלות יכלו לסבך אותו ואת
משפחתו קשות.
אפרופו משפחה, מעניין אם קרן כבר מכירה את אשתו ואת בנו הקטן,
והאם האישה באמת מאמינה שיש לו, לנועם, כל כך הרבה עסקים
באנגליה. אנגליה?! קר שם וגשום והאוכל מגעיל.



פרק 7
"בת-שבע...זה נכון שבגדת בבעלך עם דוד? ולמה לעזאזל את לבושה
כמו מלאך?!"
אאוץ'!!!
"תשמור על הלשון שלך בחור צעיר,היא עוד תסבך אותך בצרות",אמרה
בעודה מודדת לי לחץ דם,בלי רחמים מיותרים.

קצת אחרי שנועם אמיר הרס לי את הבוקר ואת תחילת הצוהריים עם
רצונו העז להיכנס לתחום הספורט, הגעתי לחוף הים והתחלתי ללכת.
לכיוון צפון. פשוט ללכת.
בסביבות השעה שמונה בערב, ומצב רוחי מרומם-לשם כך הוצאתי 75
ש"ח על ספר חדש של הרוקי מורקמי- הגעתי לחוף ימה של הרצליה,
רגליי כאבו ודאבו מההליכה הממושכת בחול וראשי כאב מהשהייה
הממושכת בשמש. חשבתי שאני לבדי. והם הפתיעו מאחור, בלי שום
יכולת להתגונן.
את מעט הכסף שהיה לי בארנק הם לקחו,כך נאמר לי. הספר היה מונח
עתה על השידה שלצידי, מדיף ריח של ים.

"היית מחוסר הכרה כמה שעות. כדאי לנקות שוב את הפצעים שבפנים
ולהחליף את התחבושת בבטן". כשאמרה זאת, תשומת לבי הופנתה מיד
לדקירה המציקה בצלע ימין. חטפתי מכות, אך חושי השמיעה והראייה
שלי לא נפגמו במאום. זיהיתי את קולה העמוק אך העדין ונפעמתי
שוב מיופייה. "מירב..." הייתי מופתע,"התכוונתי להתקשר אלייך
ואז בדיוק..." היא קטעה את דבריי. "ואז בדיוק החלטת להיפצע
בקרב כנופיות ולבוא לבקר אותי בבית החולים". אם רק הייתי יודע
שאת אחות, כבר מזמן שהייתי מאלתר פציעה,אפילו אחת ארוכה,כזאת
שתכריח אותה לטפל בי במשך חודשים,אולי אפילו שנים.
"אני בדיוק מסיימת משמרת, ואם הלילה הקרוב יעבור בשלום,אתה
צפוי להשתחרר מכאן על הבוקר. מה דעתך שאני אאסוף אותך מבית
החולים?"
"אה...אני...אני  חושב שזה יהיה מצוין" גמגמתי קצת,בחורות
אסרטיביות נטו להוציא אותי משיווי משקל,אבל בשביל זאת הייתי
מוכן ליפול מכל-בו שלום.
"אנחנו חוגגים לאחי יום הולדת בערב,בבית של ההורים" היא
הסמיקה, ושוב אותו תלתל טורדני וסורר מצא את דרכו מאזור הפנים
אל מאחורי האוזן "והייתי רוצה שתבוא איתי".
נכון, זה קצת מוקדם לפגוש את ההורים ובטח שאת האחים והמשפחה
המורחבת,אבל לא ממש היה אכפת לי. אפשר להגיד שיהיה זה הדייט
השלישי שלנו. בדתות מסוימות בשלב הזה הטבעת כבר ענודה על
האצבע.









פרק 8
היא אספה אותי מבית החולים בעשר וחצי בבוקר, לגופה שמלה צהובה
מעוטרת בפרחים בשלל צבעים ולרגליה כפכפים חומים. שיערה היה
בוהק-ראו עליו בבירור שנמשח בקרם- וליטף את כתפיה בעדינות.
כשעמדתי לידה, פצוע וחבול, לגופי מדי המלחמה מאותו הלילה,
נראינו ממש כמו "היפה והחיה", "היפיפייה והיחפן" ומזווית
מסוימת כמו "הזקן והים".
הייתי צריך להחליף בגדים, ולשם כך נסענו לאותו בית מלון זול
במרכז תל-אביב, שבו נראו מטלטלי לאחרונה. ומשם, ללא השתאות
מיותרת, ישירות לביתה בהרצליה.

דירת שני חדרים, מרוהטת ומאובזרת, קיר אחד צבוע בכחול וזה
שמולו בירוק. על הרצפה היה שטיח אדום, שהיה מעט עבה לטעמי,
במיוחד בימי הקיץ הקשים. אבל הייתה לה מערכת קירור מרכזית,כך
שראיתי לנכון לשמור לעצמי את התלונות.
נזכרתי בחדרי בקיבוץ: מזגן חלון שקופא תוך כדי הלילה, קירות
סדוקים ועכבישים צדים זבובים. ואהבתי אותם,את הזבובים
והעכבישים כמו גם את הגינה הקטנה שלי ואת המקרר שמרעיש.

היא עמדה עתה במטבח, מכינה לימונדה קרה, שיערה אסוף בסיכה
שחורה גדולה. ניגשתי אליה מאחור, בשקט על קצות האצבעות, גופי
נצמד לגופה, פי מרפרף קלות על צווארה, מסניף את ריח הזיעה
שניגרת ממנה.
היא הסתובבה אלי, עיניה נוצצות, ונישקה אותי בתשוקה. ואני
החזרתי לה בתשוקה דומה.

לאחר מקלחת צוננת וארוכה, נשכבנו במיטתה חבוקים. נרדמנו תוך
מספר דקות.
לפחות זכרנו לכוון שעון לרבע לשבע, לקום ולנסוע לבית הוריה,
לחגיגה הגדולה.
פרק 9
הרצליה, ללא שום ספק העיר בעלת השם המחייב ביותר. לא כל עיר
זוכה להיקרא על שמו של חוזה,נביא. לפחות לא קראו לה תיאודור.
הוריה של מירב גרים באחת השכונות האמידות של העיר, בצד
הפיתוח-חס וחלילה לא בקיפוח.
החנינו את הרכב בקרבת הבית, ועשינו דרכנו לכיוון דלת הכניסה.
אמה ואביה כנראה עקבו אחרינו מבעד לחלון, שכן לפני שהספיקה
מירב להניח ידה על הידית, קפצו עליה הוריה וחיבקו אותה באהבה
בלתי מתפשרת. איתי הסתפקו בלחיצת ידיים.

2 קומות ומרתף, שבעה חדרי שינה ושלושה חדרי שירותים. וכמובן
חדר כושר מהודר ביותר. הבית נראה קצת ריק כשהיינו בו רק
ארבעתנו, בלי להחשיב את הכלבה-לילה-שהייתה בגינה.
"אל תדאג, בקרוב אחי ואשתו והילד יגיעו ואתה תתגעגע לשקט. ועוד
לא סיפרתי לך על אחותי הקטנה,דנה. היא חיילת פה בגלילות והיא
קיבלה אפטר לאירוע ואמורה להגיע בקרוב".
אני חיכיתי שהסערה תחלוף כבר, שהם יגיעו כולם ונאכל-היא סיפרה
לי שאמא שלה הכינה לזניה-ואז נוכל אני ומירב לחזור לכוך
אהבתנו. אבל הסערה הייתה רק בחיתוליה...

מרצדס חדשה חנתה עכשיו בחזית הבית, וממנה יוצאים אחד אחרי
השני, אב ובנו, אישה צעירה, וחיילת במדים.

אני כמובן עמדתי פעור פה. כמה עוד אפשר להתעלל באדם אחד, חוטא
גדול ככל שיהיה? ואני, פרט לקצת שטויות שעשיתי בתיכון וקצת
יותר מזה בדרום אמריקה, הייתי שה תמים, מועד לקורבן.

"עידו, תכיר, זה אחי הגדול, נועם". הוא הושיט לי את ידו, אותה
יד שאחזה בסכין בעודה ננעצת בלבי ואמר" נעים להכיר. אז אתה
החבר של מירב?"
קיוויתי להיות, אבל כמו שאתם בטח מבינים הסיפור לא נעשה פשוט
יותר. עמדה מולי משפחה, שבנה הבכור מזיין על בסיס קבוע את
חברתי לשעבר. ואני יודע את זה. וגם יש לי צילומים. ומצד שני,
מירב.
וובכן, החלטה קשה...


פרק 10
מסעות מטורפים והזויים כמו זה שאני חוויתי, וסערת רגשות שכזו,
מכריחים את בן האנוש שעומד למבחן לקחת החלטות חשובות. לפנות
בפנייה הנכונה בצומת.
יכולתי לנקום בנועם ולהחזיר באותה הזדמנות לקרן על מה שעשתה
לי. ותודו שזה היה מתבקש.

אבל אני החלטתי שזה לא יעשה טוב לחיי, שגם ככה ציפו להתחלה
חדשה.
"כמה פעמים ספרת עד 10, ושום דבר לא קרה?"
די הרבה האמת.
שכבתי במיטה סופר בקול:1,2,3,4,5... " ותלתלים שחורים מלטפים
את פניי.


הסוף