יושבת. יושבת וחושבת. חושבת ומדמיינת, ומשחזרת, ומנסה להיזכר
בפרטים הקטנים בחדר, החולצות זרוקות על הריצפה, הארון פתוח ודי
מבולגן, איך נראתה המיטה? והצילומים על הקיר, למה לא אמרתי
משהו? למה שתקתי? קצת להיות יותר נחמדה, לחייך אפילו רק חצי
חיוך. שתי גיטרות מונחות על הרצפה, נשענות אחת על יד השנייה.
החלון פתוח, יש אוויר לנשימה, והשותף שואל אם אני מעוניינת
לאכול, מסרבת בנימוס, מתכנסת בתוכי, מנסה להיות חביבה אך
הביישנות גוברת, משחילה מילה או שתיים, שותקת. החדר שלו זה
החדר מצד שמאל, זה אומר עליו משהו? מנסה לפענח ללא הצלחה.
מקבלת ניסיון שני, רואה תמונות על השולחן בזמן שממתינה,
ומתעניינת, מנסה לפתוח בשיחה, לזרום, תמיד רציתי לזרום, להיות
יותר משוחררת, לעשות מה שבא לי, לא לחשוב, אני אומרת לעצמי
להפסיק לחשוב, ומנסה ולא מצליחה. דף ריק, מחשבות תיעלמו, צורחת
בתוכי, ולא מצליחה. הוא, לא השקיע כלל, הוא זורם, אדיש, איך
הוא עושה את זה? ככה מטבעו? באמת לא אכפת לו מכלום? או שזה סתם
משחק? חושבת מה להגיד ומנסה, אחרי חמש דקות עוזבת, הדיסק בידי,
זו הייתה כל המטרה? רציתי יותר. גם הוא רצה? מנתחת. חושבת, הוא
שאל כמה סוכר וכשהגעתי לא הציע כלל. אולי התאכזב? אבל הוא כבר
ראה. הביישנות גברה? המשחקים נגמרו? עוזבת. קולטת שלא סגרתי את
הדלת כשנכנסתי, איזה חוסר נימוס מצידי, מצד שני כתוב בכניסה לא
לדפוק ובכל זאת דפקתי, אולי לא הבנתי את הבדיחה? חושבת ולא
מצליחה. יורדת במדרגות, מאוכזבת, הפוכה, רוצה להיעלם, למה זה
לא נמשך? מנסה לפענח ולא מצליחה, אבל הרי אני טובה בפענוח אך
כאשר מדובר בי, תמיד, לא מצליחה. יושבת, חושבת ולא רוצה לחשוב
עוד, לא רוצה לנתח, רוצה לחיות ומצד שני לא להיות.