המחשבה שאין צורך לחשוב על דברים יותר מידי, לעומק, היא המחשבה
שלפיה לחשוב על מעשים היא מיותרת, רק בגלל שלאדם אחר, שנמצא
איתך,אבל לא באותו מצב נפשי או הגיוני, המחשבה הרציונלית מונעת
מ את הגשמת הרצון.

לחשוב על הבוקר שאחרי, או למה ללכת רחוק. מה שקורה רגע אחרי,
הדברים שיוצאים לי מהפה.
תמיד השתוקקתי,רציתי וערגתי אליו. רציתי שיאהב, שיגיד מילה
ואני אלך, הוא יסחף אותי מרגליי, ידהים וישגע. הוא עשה את זה
אפילו בלי להתכוון, טרף כל מחשבה בלי לגעת בה כלל, בלי לומר
מילה.
נפלתי לצורך העז שלי לחיבוק, לחום,לאהבה. הצורך המדובר, נבע
בעצם משנתיים שבהן נאלצתי לחיות בין שתי אפשרויות - להתחנן או
להיות לבד. התחנונים קרו מדי פעם, בעצם על בסיס יומיומי קבוע.
הלבד לעומת זאת, היה חלק קבוע מהווית היומיום. הוא תמיד היה
שם, עם חברים או איתו, ובעיקר כשראיתי את מי שבאמת השתוקקתי
אליו. לא סבלתי ממכות, קללות או אפילו צעקות, אבל אל תטעו.
סבלתי.

כשהשחרור הגיע, הרגע שבו הבנתי שכל הניסיונות לברוח, לבגוד או
סתם לצעוק, נגמרו. לקח את עצמו והלך, ואיתו הכל. חשבתי שהשמש
לא תצליח לזרוח, שאין שום סיכוי שאוכל להתעורר בבוקר.
כשהתעוררתי וראיתי שהעולם לא עצר מלכת, אפילו לא מעד טיפה,
ההבנה הבסיסית ביותר היכתה בי - הכוח שלא בא ממני, בא מהיקום.
אלוהים, "הסוד" או אפילו גורל, כל שם שניתן לטווי החיים הזה,
שבו אנחנו נופלים וקמים, ורק מתחזקים.

אז כאן, ממקום של אדם שבור, שעשה טעות נוראה ומודה בה, מבינה
שהנפילה לא הייתה הכרחית, אבל צפויה לגמרי. ה"ירידה לצורך
עליה" לא פועלת במקרה שבו האדם צריך לגרור את עצמו, לדחוף
מעצמו את שאריות הכוח רק כדי להרים את הראש מהנפילה, ולא תמיד
מצליח, אבל תמיד רוצה.

הצורך כרגע הוא להישאר כאן, למטה, קצת. להבין שכשמתחילים
פתאום, אחרי שנתיים של שקר-עצמי שנגרר ונגרר, להיות אמיתי
לגמרי עם עצמך, עם הכלת הרגשות שבך, זה לא סתם קשה, זה גובל
בבלתי אפשרי.

אבל אני לא כאן כדי להישאר, מאמינה שאעלה, שאדחוף ואשנה. וגם
אם אתה לא איתי, אותו אדם שהכי רציתי, שתדבר ותחבק, שתאהב וגם
תלטף, אני אהיה בלעדייך, כי גם לבד זה אפשרי.


רק חבל שויתרת עליי לפני שהייתה לך את ההזדמנות האמיתית להכיר
את הפנים שמאחורי אותה דמות מוכרת.