דקה אחת שחרוטה בזכרוני יותר מכל דקה אחרת.
כאילו הכל נעצר.
זוכרת אותה כאילו הייתה אתמול.
מההתרחשות הכי קטנה ועד מה שנאמר...
דקה אחת קטנה, שהכילה כל כך הרבה.
כל כך הרבה רגשות.
סוג של שיא.
אומרים שכדי לזכור משהו בכל הכוח צריך להפעיל את כל החושים...
ואולי זה נכון.
כי אני זוכרת הכל.
זוכרת את הריח, את המראה, את המגע, את הקולות והצלילים...
הכל מזכיר לי דקה אחת קטנה.
יש המון אירועים חשובים בחיים שאני זוכרת ולוקחת איתי. יש המון
דברים שאני צריכה לזכור ולא לשכוח.
ודווקא הדקה הספיציפית הזאת חרוטה בזכרוני באופן מיוחד...
הדקה הזאת הייתה חלק. חלק מתקופה. חלק מתהליך. חלק מתאריך. חלק
מהחיים.
חלק קטן מאוד, שבכל זאת נחרט בזכרוני כרגע משמעותי וחשוב בחיי,
אף על פי שלא הייתה לו כלל השפעה לטווח הארוך... לפחות לא עד
היום.
רגע שנמשך לא יותר מדקה ובכל זאת הצליח לחדור לי ללב ולראש בו
זמנית, להישאר שם ולא להרפות.
רגע כזה מיוחד שייקח לי המון זמן לשכוח (ואני לא בטוחה שאני
רוצה לשכוח אותו, בכלל).
דקה אחת שהביעה המון. המון רגשות. המון מחשבות. המון ממני.
דקה אחת שעשתה לי כל כך טוב...
דקה אחת שכבר לא תחזור.


רעש מסביב ואני לא שומעת כלום, חוץ ממני וממנו. אני ממלמלת
דבר מה. זה לא חשוב מה, כי המילים לא יכולות לעזור לי להביע
כלום ברגע זה. הן חסרות משמעות. הריח שלו עוטף אותי. אני חושבת
כמה שהוא מקסים. אני רואה את העיניים שלו, נבונות, נוצצות והכל
בתוכי מתמלא בשמחה. אני מאושרת באמת. דקה עברה.