התעוררתי במקום אחר,
שוכב על רצפה קשה אל מול סורגי ברזל.
נביחות כלבים הדהדו מכל פינה,
מבעד לאיום הסורגים צדה את עיני ילדה קטנה.
המסכנה חייכה אליי,
עוד לא הבינה,
את טיבו של המקום שבו היא נמצאה,
ואת גודל הצרה אשר אליה נכלאה.
ייעודי היה להוציאה אל החופשי,
הרגשתי זאת בכל נפשי.
זינקתי על סורגי מתכת,
נלחמתי בשבילה ללא כל מחשבה לסגת.
נשכתי ושרטתי,
דחפתי ונבחתי.
ולמרות הדם אשר החל לזרום אל מול עיניי,
נשארתי מרוכז במטרה שלפני.
אך סורגי אנוש הם איתנים וחזקים,
כולם יודעים שלעצמם הם מזיקים.
צנחתי לרגלם עצוב וגם נדהם.
כיצד מסוגלים האנשים אכזרים
לכלוא ילדה קטנה מבני מינם?
אני, שרצוני הוא להגן על האדם
נכשלתי לעזור
מובס, עם הזנב בין הרגליים
סבתי לאחור
ושם ההבנה הכתה בי,
כמו ברק בהיר,
כשממולי הופיע קיר. |