עם רגל אחת בקבר. כל דבר שאעשה - כאילו הוא הכנה למוות. ואני
נופלת לידיים שלו, אני פוחדת לברוח מהגורל. מתחממת מול
הטלוויזיה, לאט אבל בטוח, מוצאת נחמה בנערות רגשניות עם שדיים
מוצקים וגזרה מושלמת. ובזמן שריח העובש כבר עולה מכל הרהיטים,
הדבר היחיד שנכנס לבית הוא רעש המכוניות ברחוב. וילדים רצים
וצוחקים אני מוצאת רק בזיכרונות ילדות עמומים, וגם זה רק אחרי
חיפושים קדחתניים במסדרונות אפלים, מלאי מראות שמעוותות את
המציאות - פעם קראו להן מטאפורות, היום קוראים לזה מסך. ובמבט
נוגה אל האופק, יחד עם הרבה אנשים סביב שולחן עגול, אני מבינה
סוף כל סוף את כל התקוות והמשאלות לגבי מעיין הנעורים הנצחי,
שנראה כל-כך שטותי בימי קיץ מסוימים. ואני מסתכלת על כל הילדים
הללו, איך הם שמחים בכל יום-הולדת, כשבעצם מדובר בעוד יום אבל
מתוך רבים, כשעוד שנייה מתבזבזת... ועוד אחת... ועוד אחת...
ובלי לשים לב אתה נהיה עוד לבנה בחומה, עוד דג באקווריום...
וכל-כך פשוט להיעלם... פתאום לשקוע... וכל לילה, אני מתעוררת
מאותו חלום... אורות ורודים שעפים מעליי, ואני מנסה לגעת...
ואז הגוש הזה שוקע, מנער ומטלטל אותי... עם רגל אחת בקבר... עם
רגל אחת בקבר...