זהו סיפור על ילדה.
ילדה שמאריכה כל דקה שחולפת בנסיעות, בין ביקור הורים שאיבדו
את היקר להם מכל ועכשיו הולכים לגייס את אהובם השני (ועוד לא
מלאו שנה...) לבין חייל שזה עתה חזר מהגזרה שהדבר היחיד שהוא
חושב עליו הוא המבט האחרון של חבר -"אח שלו", שהדבר היחיד שהוא
חושב עליו הוא מה היה קורה אם הוא היה במקומו כמו שתוכנן
מההתחלה, שהדבר היחיד שהוא חושב עליו איך הוא הולך לחזור לצחוק
בידיעה שההוא לא יהיה איתם יותר.
לפתע הילדה נזכרה שלנפטר הייתה חברה - הם היו שלוש שנים ביחד,
עוד מהתיכון, עמדו לעבור לגור ביחד וכבר הספיקו לחתום על
החוזה. הילדה מתחילה לחשוב מה היה קורה אם היא הייתה מוגדרת
כ"החברה" או חס וחלילה - אם הוא מוגדר כ"החבר".

הטלפון צלצל - משאית התהפכה. אנחנו מכירים כבר את המשפחה.
הילדה מתקשרת ליחידה לוודא פרטים, לא מאמינה שדבר כזה יכול
להכות פעמיים. עכשיו צריך להציק לשליש, יש לנו לוויה לארגן.
חושבת על המשפחה - האב כבר בטח דרוך לדפיקה המצמררת - מסתכל
בהחטף מבעד לחלון, לוקח את ידה של אשתו ומנסה להרגיעה (או בעצם
להירגע בעצמו?). בו בזמן הודעת טקסט התקבלה מהבית- "מתי לאסוף
אותך מהרכבת?" והיא רק רוצה להשיב "אם בכלל".

והילדה הזאת שומעת מקרים, רואה תמונות, קוראת תחקירים ודו"חות
ואף אחד לא יודע מה מתבשל אצלה בלב, הרי איך אפשר לומר במילים
מה שהנפש כואבת?
היא מתלוננת לחברים כמה קשה זה לעמוד בפקקים, שבעצם הפקק היחיד
שיש הוא אצלה ברגש ולמה זה כל כך קשה לבכות? בכלל מותר לי
לבכות? מישהו בכלל מבין מה אני עוברת?

היא חוזרת הביתה, אוספת את עצמה מתחת לשמיכה במיטה החמה ואומרת
- "עשיתי טוב היום"

הילדה הזו היא אני.
הילדה הזו היא כמוני וכמוך. בת 20, 18, אפילו שלושים וארבעים.

היא מתאמת אזכרות, מבקרת משפחות, הולכת לבקר מאושפזים ולעזור
לאחים.

מסתכלת מבעד למרפסת אל עבר הים הכחול הגועש. כנראה הוא כבר
הרגיש.
פתאום נשמע מתוך הסלון מבזק החדשות - "ההודעה נמסרה למשפחות".



מוקדש לשלושת השנים שביליתי כקצינת נפגעים בצה"ל. מי יתן ולא
תהיה למערך הנפגעים עבודה