חיים בפלנטה אחרת. קצב נשימה מהיר. אני שלך. אתה שלי. אמא
לומדת להסתדר עם העובדות החדשות. בית ספר כבר לא בראש סדר
העדיפיות. שאיפה של אוויר בונה לפני התרסקות חדשה. התרסקות
שנבלמת בזכות עצם הנוכחות שלך כאן ליד. הסדק הקודם בלב שנפער
כבר עד מימדי ענק, הופך למיותר ומתמלא ברסיסי האהבה שלך. אין
לי שום כיון ברור שהולכים אליו. אבל לאן שזה לא יהיה הולכים
ביחד. אני שלך. אתה שלי. פלנטה אחרת. קצב נשימה מהיר. הולכים
מביצפר אלי. ואליך. ונושמים אויר אחר. גדוש הורמונים שעוד שנים
נתרפק על טיבם.

לשאוף את הריח שלך אלי,
להרגיש אותך זורם בעורקי.
לאהוב אותך מקרוב, וגם מרחוק
לרצות להיות איתך. ומעבר,
לרצות להיות שלך.

חיים בפלנטה אחרת. קצב נשימה מהיר. אני שלך אתה שלי. ואף אחד
עוד לא יודע על זה. וגם אם רק בכדי שהקסם הזה של הראשוניות
בקסומה פשוט לא יעלם. שלא יחשבו להתערב לי, להכנס ביננו.

לשאוף את הריח שלך אלי,
להרגיש אותך זורם בעורקי.
לאהוב אותך מקרוב, וגם מרחוק
לרצות להיות איתך. ומעבר,
לרצות להיות שלך.

אולי אנחנו לא יודעים באמת מהי אהבה. ואולי הנוער שלנו, שטוף
המודרניזציה והרגשת ה'להיות גדולים' באמת לא מבין על מה כולם
מדברים. ואולי זה באמת כלום.
אבל זה משתק אותי בכל פעם מחדש. אני רואה אותך, וגל של פרפרים
בבטן מתחיל לשטוף בי. אוחז אותי חזק, ומכה. שוב. ושוב.

אז אולי אנחנו לא.
אבל לי זה מאוד מרגיש כ'כן'. אני אוהבת אותך
וסוף סוף
מתחילה גם לאהוב את זה. לאהוב את האהבה שלי אליך.