היא נסחפת שוב
לים העמוק ההוא
שחשבה שכבר עברה
והבטן מתמלאת שוב
והתחושה הכבדה
המעורפלת ההיא חזרה.
ועוד איך חזרה.


אז היא רוקדת
שעה-שעתיים
והיא צוחקת
עד שכבר לא יכולה
ואז נרדמת
והנה שוב להתעורר
ולחוות הכל מההתחלה.


והנה שוב נזרקת
והעולם כולו מחייך
והנה היא צועקת
ושרה כך בלב
את השירים הישנים
האלו שכתבה
שחשבה שהם לא מתאימים
להיות מחוץ למגירה
מהדברים האלו שרק הבטן מעכלת
ובלבד רק זו שלה,
ואם רצו אחרים לשמוע
הייתה מגחכת ומחליפה,
את הנושא שוב כמו כאוב הוא
ואין פה שאלה, בעצם
מה היא כבר רצתה אז?
לקבל הבנה?
אבל הם לא מנוסחים טוב,
אין חרוזים/פואנטה,
לא כזו שהם באמת יבינו,
הרי הכל סובב אותה,
והם לעולם לא יתאימו
לעולם הזה שלה,
שבנתה, העולם עם החומות
הגבוהות בעולם, וכמה שהתאמצה
להראות כמו זו שמספרת
היא פשוט כבר לא יכלה
לקבל את ה"ביקורת הבונה"
ששפטה אותה.
כי מי הם שיגידו,
תמיד היא תהתה,
ושוב הייתה חוזרת,
לאותה הנקודה.
והנה שוב היא נזרקת
לעולם הזה שלה
שאין כניסה, אל תנסו
לא לזו, ולא לך.

כוס ועוד כוס
של מה-שלא-יהיה
בעננים עכשיו
כך שזה לא משנה
והיא לא מקיאה
זה רק עושה לה טוב
עד שהיא מגיעה
לעייפות הזו
ואז הכל חוזר חלילה
שוב מתחילה לשתות.

והשירים האמתיים האלו,
יישארו לעד במגירה,
כנראה...
אולי, רק אולי,
חוץ מהשיר הזה.