היא עומדת בגשם,
עומדת ובוהה ברחובות.
הוא כבר לא מפריע לה, הגשם,
כמו שהפריעו לה הטיפות הראשונות,
היא נותנת לו לשטוף את רגליה,
את שיערה המתולתל,
ואת פניה הסמוקות,
שממלא בין כה וכה היו רטובות.
הגשם לא מפסיק לרדת,
והיא, היא לא זזה ממקומה,
היא מחפשת אותו בעיניה,
למרות כל שידעה.

הגשם נחלש,
הופך לאותן הטיפות המטרידות,
שנופלות על עורפה, על אפה,
בכבדות נוראה.
היא עדיין שקועה בחלומות,
בסוף היא תלך לביתה,
ותביט במראה ותגלה,
שה"היא" הזאת,
כמו שאני אוהבת לקרוא לה,
זו בעצם אני,
ואני, מי יותר שונא גשם ממני?
אבל כשחולמים עלייך,
אפילו הטיפות הקרות,
הופכות למחממות,
וכשאתה לא מגיע,
פתאום אני יודעת,
שקיבלתי דלקת ריאות.