קרע שוקע, מסתובב בי ועוצר.
המילים שכתבתי בך, לא רואה עצמי דרכן.
לא אומר אותם שוב לעולם,
לא אזדקק לך לפלס עצמי דרך הסלעים.

כתם שוכב בתוכי, נרדם.
גם הפלסטר הכי גדול לא יסתירו מכולם
והוא כבר מתרפס
סולח לי על שגזרתי עליו להיות שחור מבין לבן.

אני הצל שלך שאתה מסתיר מאחור
מפחד להביט, מפחד שתיפול.
אחזתי את לבך פעמת חזק
הרעשת בידי הקטנה שרעדה כל כך
ושוב, החזרתי מה שלא שייך לי לבעליו המקוריים
כדי שהוא יכה חזק בידיים אחרות שמחכות להחלים.

אין בי יותר גלים מכים על חוף אחר
אין בי יותר ברקים לבחון גבולות... להרגיש יותר
אין בי יותר כחול לצבוע את הירוק בך
אין בי יותר תמונה בראש... שלי מתקפלת בתוכך
ואין בי יותר מילים כשאני נזכרת בשלך.

אבל יש לי מים עמוקים ויש לי מים רדודים
ולמדתי לשחות גם שמסביבי מלא כרישים
ולא תבחין על גופי צריבות מדוזות... התחסנתי ממי שרק יודע
להפוך את המים לעכורים.

מהחוף שלי יש לי רק נמשים בפנים וזפת ברגלים.