הייתי נזכר באבא ואמא רבים וחיוך זדוני היה מתגנב בקרבי.
רק לא לתת לו לצאת החוצה, ובטח לא להתפרץ.
לא לחשוב על "לא לצחוק". לא לחשוב על האדם שמולך, לא לחשוב על
הסיטואציה.

זכרונות עצובים תמיד היו עוזרים לי להתעלם, לבנות חומות. בכל
זאת, כדי להישאר מלך קרבות המבטים צריך להשקיע.
"חייכת!", תמיד הם היו מנסים לברוח בתירוצים עלובים. "לא
חייכתי, ובכלל, אמרנו שחיוכים לא נחשבים", הייתי עונה בבטחון.
מנטרה רגילה כזאת, שתמיד הייתה משכיחה ממני שאני בעצם לא ממש
טוב בכלום חוץ מבקרבות מבטים.

"אתה הפסדת יא בכיין", זה תמיד נאמר בנימה מתחננת. הם היו מתים
שאקבל את הנצחון שלהם, ולו רק פעם אחת.היו מתים. חלקם היו
הילדים הכי מקובלים בכיתה, בכל סיטואציה אחרת, הם היו לועגים
לי, משפילים אותי, רומסים. אבל ברגע שנלכדו המבטים, היה זה
עולם אחר, עולם עם חוקים משלו. לעולם המבטים היה את האלוף
הבלתי מעורער, שהוא אני, ואת תמר, השופטת העליונה.

"שוב, אורי ניצח, אין על מה להתווכח",  הייתה חורזת. היא הייתה
מלכת הכיתה ושנאה אותי יותר מכולם, לא פעם גרמה לילדי הכיתה
להחרים אותי לחלוטין למשך שבועות, זה לא היה קשה במיוחד, את
אורי כולם אהבו לשנוא. עם זאת, כפי שכבר סיפרתי לכם, לעולם
המבטים היו החוקים משלו, ומי אם לא תמר תדע לכבד את החוקים
הללו. אולי יום אחד אחרי שאנצח את כל העולם היא תשים לב אלי גם
בעולם האמיתי.

בחטיבה הייתי נזכר בחיילים שמתו ובצפירה של יום הזכרון. אם
הייתי מתאמץ מספיק הייתי יכול לשמוע אותה, זועקת במוחי, משאירה
אותי ממוקד. לא לשבור מבט, לא להראות אף סימן כניעה או רגש,
ברגע שהיריב מולך יודע שאין לו סיכוי, הוא יבחר לא להתאמץ. עוד
נצחון קל, עוד אחד ועוד אחד. עכשיו כבר איש לא ערער על הסמכות
שלי.

בחטיבה כל אחד קצת מאבד את עצמו ומוצא מחדש, ואת האחרים קצת
עוזב במנוחה. אז היה לי קל יותר, ולתמר היו את הבנים הכי
מקובלים כחברים ואת הבנות הכי יפות כחברות. הייתי אוהב להסתכל
עליה מהצד, כשהיא הייתה מביטה אלי הייתי משפיל מבט. אנחנו לא
בזירה, אני לא יכול להתמודד מולה, למרות שהייתי רוצה לדעת איך
יהיה פעם  אחת, פעם אחת להסתכל לה עמוק בפנים.

כשחזרנו מפולין קצת שמחתי שהיו לי המון רסיסי זכרונות, תמונות
ומבטים עצובים וכואבים לשמור לעת חירום. אספתי את הכל ביחד עם
רגשות האשמה על כך שכל מה שאני לוקח משישה מליון מתים זה חומר
לקרבות מבטים ושמתי בקופסה. תמיד הייתי שולף ממנה מה שצריך, עד
שלפעמים היא הייתה מציפה אותי. אבל לא היה אכפת לי, הרגשתי כמו
כוכב רוק על הרואין, אם זה מה שמשמר את האותנטיות שלי ומה
שמחזיק אותי בפסגה, אהיה מוכן להקריב הכל.

התרחקתי מכולם, כבר לא היה לי ממש אתגר או כישורים חברתיים.
הפחד מהפסד, הכלי הטוב ביותר שלי, כבר כמעט נעלם. ידעתי שביחד
עם חוסר אמפטיה מוחלט ובהייה במיקום ריק במצח, שהוא רק מצח ולא
מחובר לאף אחד ובטח לא לאדם שמביט לתוך עיני, אני בלתי מנוצח.
תמר הייתה נתקלת בי בכוונה כל הזמן במסדרונות. נו מילא, היא אף
פעם לא אהבה אותי. פעם היא נתקלה בי ומלמלה משהו, לא הבנתי מה
ולא העזתי לשאול.

אמרתי לעצמי שפעם אחת, רק פעם אחת, אני אסתכל לה בעיניים. אני
אסתכל לה בעיניים ואני אכניע אותה והיא תהיה שלי, זאת הדרך
היחידה. אז היא עברה, ואזרתי את כל האומץ שאגרתי ב-17 שנים,
והסתכלתי הישר בפניה. תמיד חשבתי שיהיה נחמד לספר על איך
הסתכלתי בעיניה הכחולות והכהות כאוקיינוס או עיני התכלת
האינסופיות שלה, כמו שכתוב בספרים, אבל לתמר היו עיניים חומות
רגילות, והמבט שלה היה מבט חום ורגיל, וכשמבטינו הצטלבו היא
ניגשה אלי באופן רגיל לחלוטין ודיברנו.

סתם, דיברנו.

בצבא הייתי חייל קצת מרוחק, עוף מוזר. שם השחזתי מחדש את הכושר
הקרבי שלי, אפילו שהייתי באפסנאות. את כולם, את כולם ניצחתי,
אפילו את צ`רלי הרס"ר שמספרים עליו שבגיל 3 היה אלוף עיראק
ואפילו הסולטן היה עושה למשפחה שלו כבוד. הייתי חוזר הביתה כל
יום חמישי ומזיין את תמר. היא הייתה תמיד עצובה כי הייתי בצבא,
ולא הייתי כל כך מוצלח בשום דבר, ולא התחשק לה להיות יותר
שופטת, היא כל הזמן דיברה על כך שאני צריך שופטים אחרים, אבל
אני תמיד אמרתי לה שהיא השופטת הכי טובה, תמרי שלי.

בכל סוף שבוע הייתי מנסה להבין אותה אבל כל השנים הללו טיפה
הכהו את החושים שלי. היא הייתה מסתכלת עלי במבטים אטומים,
וממלמלת דברים שלא תמיד הייתי מבין. תמיד היה לי קשה, אבל איזה
טוב שיש לי אותה. היא הייתה שמחה איתי, אני יודע, אז קשרתי קשר
חזק כדי שלא תוכל להיות רחוקה ממני ועצובה, ואני רחוק ממנה
וריק לחלוטין.

פעם היא ניסתה ללכת אז חיבקתי אותה חזק חזק עד שהיא הבינה
שיהיה לה רע אם היא תצא מחיי, היא הבינה שהכי טוב לה ככה, היא
אמרה לי, אני חושב. באותו יום קצת רציתי לדבר איתה ושתסביר לי
פעם בדיוק מה היא אומרת, כי ראיתי פעם בטלוויזיה שהקשבה זה
חשוב, אבל היא הייתה קצת שקטה אז הלכנו מיד לישון. בבוקר שאחרי
היא שכבה שם עם עיניים פקוחות, לא ישנה כל הלילה.

רכנתי מעליה ולחשתי, אפילו שלא הייתי אוהב ללחוש אבל לפעמים כך
היא אהבה להקשיב, "תמרי".
תמר הסתכלה עלי במבט אטום, מאתגר, מזמין.
"אז את חושבת שאת יכולה לנצח אותי הא?", אמרתי בחיוך. תמיד
אהבתי לחייך קצת לפני קרב טוב, להוציא את כל החיוכים ממני,
למרות שמתישהו כבר לא היו בי חיוכים וזה הפך לסתם ריטואל קבוע,
למזל.

בשעה הראשונה חשבתי, שאולי הנצחון לא כל כך חשוב, ומה שחשוב
זאת האינטראקציה, עצם המבט. אולי קצת התמקדתי בתפל, אולי החיים
הם קצת תפאורת רקע ואני בכלל בפרספקטיבה לא נכונה.

בשעה השניה קצת הבנתי שהייתי צריך להיות יותר קשוב לכולם ולתמר
בפרט. ובעצם, שאף פעם לא היה לי זמן ככה לחשוב, כי כל הזמן
הייתי עסוק בלהתרכז בלא להפסיד, או להפסיד כמה שפחות.

אחרי שעתיים וחצי מצאתי עצמי קרוב לעיניה החומות הרגילות של
תמר, מבין, מחובר, קיים, ער. פרצתי בצחוק וחיבקתי אותה, כזאת
חכמה היא תמרי שלי, היא והעיניים המלמדות שלה.

"ניצחת תמרי, ניצחת!", צעקת, "ואני הפסדתי וזה בסדר, הכל
בסדר...".
"אני אוהב אותך", לחשתי קרוב אליה.

היא בחרה לא לענות לי, הייתי יכול לראות משהו בעיניה, אומרים
שהן ראי לנשמה.
הזדהות כזאת, כמעט מוחלטת. ידעתי, ידעתי שרק היא יכולה להבין
אותי.
"אני אוהב אותך תמרי, גם כשאת ככה קרה".