אני מוחה על כל השטויות והקריזות והעצבים המיותרים האלה. אני
מוחה על הפתאטיות ועל הרחמים העצמיים.
בא לי להפגין נגד הילדותיות הזאת והגיע הזמן לעשות את הצעד
ולהתקדם הלאה. הגיע הזמן לקחת דברים בפרופורציות ואולי גם אני
אתחיל להבין שהיום יעבור גם בלעדיך. אולי לאט יותר, אבל
יעבור.
השתיקות היקרות האלה, השפלת המבט המזוייפת. די עם זה, תפסיק עם
זה, זה כזה לא אני. זה כזה לא אני. ואולי קצת קשה להודות שזה
לא אני? זה לא אני המשחקים וללכת על קצות אצבעות. זה לא אני
להעלב ולהתבכיין ולהוציא דברים מהקשרם.
איפה הת'כלס, איפה הכנות והרצינות וההתבגרות.
לא צריך שנות ניסיון כדי להבין ממה לכעוס וממה להראות זעם.
הריבים המרובים מורידים מערכם, הם כבר נראים מיותרים מתמיד
וכבר אי אפשר לקחת אותם ברצינות.

ובכל זאת אני נוסעת הביתה בוכה.
ובכל זאת שומעת שירים עצובים, בוכה ומייללת.
איך זה קורה? אלוהים חשבתי שיש לי עמוד שדרה, שיש שתי רגליים
על הקרקע, שיש בטחון עצמי. אז מאיפה כל הכאב הזה, ממה אני
מתמוטטת כל כך, מה גורם לי להתנשף בקול.

אני מרגישה שחוץ מאת הרוק אני לא מצליחה לבלוע כלום. לא את
הריב המיותר, לא את הפרצופים והשאלות הרטוריות של אחרי.
או שאולי אני מרגישה שאני בולעת יותר מדי והגיע הזמן להגיב
ולירוק חזרה בפנים.
גם לאהבה יש גבולות וגם לכאב יש קץ מסויים.
נורא קשה לא לטפל במה שכואב באמת מבפנים, אבל לטפל בזה זה עוד
יותר קשה.