מנקה שמשות בעיר מזכוכית,
רצף כוכבים בוהק מצויר בטוש.
אלומות אור דועכות מאירות דרך,
דרך חרדה, עייפת יגון וקרב.
חולפת על פני משורר, מקונן,
מועד וגידם, מתפלש בבוץ סמיך.
שואל:
"איך יכולת לאבד,
את הדבר היחיד,
ששווה לשמור".
ועכשיו, תצטערי שלא חיכית.

תצטערי שלא הבחנת בבדלי הסיגריות,
שנערמו פסגות, פסגות בעיניים.
הילד החיוור שלכלך את השטיח שלך,
ואת,
גם במבחנה בוערת תמצאי נחמה.
לוקה בנפשך, כבולה במיטה לבנה,
בורא עולם מנוון אל מולך.
אלפי מדרגות לבלוע עד החדר שלך,

לזחול אלייך
                  בערגת עולם
                                       או לגמוע מבאר
                         גועשת.

פסנתר מזייף מזכיר לי,
שאי אפשר לכוון הכול.