"תני לי ללכת", קולה מתנגן מעלה בטון של תחנונים פתטיים. היא
עומדת מולי, תרמיל על גבה, כזה כבד של טיולים ששק שינה קשור
אליו בצידו ואורכו יותר ממחצית מאורכה. כמו הילדים הקטנים
שהולכים לכיתה א' עם ילקוט ענק והם נראים כמו צב קטן.
גם היא צב, אבל גדול. הכל כל כך איטי אצלה. את רוצה ללכת,
תלכי. למה את צריכה את האישור שלי כל הזמן.

ההיא המעצבנת, שאין לה פנים, או שאולי יש לה אבל כשאני מנסה
להיזכר בהן אני רואה רק את קווי המיתאר. אולי אף פעם לא
הסתכלתי בה באמת.
את רוצה ללכת תלכי.

אבל את עוד תחזרי על ארבע. יותר משתהיי חסרה לי, אני אהיה חסרה
לך. איפה תמצאי מישהי כמוני, נוחה?

כל החיים היא דואגת להזכיר לי שאני בעצם כלום, שאני שונה
מכולם. שאני לא באמת מבינה את חוקי המשחק. היא מגיעה ברגעים
הכי פחות צפויים, כשאני מחפשת מקום לשבת או לעמוד בו בין
האנשים, מנסה להתערבב ביניהם, כמו טיפה אדומה טועה ממכחול על
כתם צהוב.
היא באה גם כשאני מצחיקה ושנונה וכריזמטית, נעמדת לידי ומצביעה
על ההוא שלא מקשיב לי, שעסוק במשהו אחר ואומרת תראי. תראי.
אני לא זוכרת את הפנים אבל את הקול שלה אני זוכרת גם כשיש שקט.
יש לה קול מעצבן.

ועכשיו היא מבקשת ללכת. מבטיחה שאסתדר גם בלעדיה. ושלא אדאג,
היא אומרת. היא תסתדר. יש מספיק אנשים שישמחו לחיות איתה באותו
בית, באותו גוף. לא כמוני, אוהבת ושונאת ביחד.

טוב לכי, נו. אבל מהר. את רוצה שאזמין לך מונית? אולי תישארי
עוד לילה, מאוחר לצאת בשעות כאלה. איפה תישני? אבל תרמיל הצב
הגדול שלה כבר פונה אליי, מתנודד הלאה ממני, בצעדים קטנים אך
נחושים, ומתרחק איתה מבלי להביט לאחור.