[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שחר צוק
/
פליטי מלחמה

כמו כל הילדים בשעה הזאת גם ליה התארגנה בכיכר לשנת הלילה.
פליטת מלחמה אחת ועוד מאות פליטים כמוה הצטופפו בכיכר המדינה.
הם ברחו מהטילים - היא ברחה מדברים הפוכים לגמרי. ה"שקט" ששרר
בכיכר. לו היה מספיק שקט, היה אפשר לישון.
ילדי רחוב וחסרי-בית למיניהם הגיעו גם הם לכיכר כדי לקבל שם שק
שינה ולישון לילה אחד בחברת אנשים שעוד לא איבדו את עצמם לדעת.

ליה הלכה אל שורת השירותים הכימיים ונעמדה אחרונה בתור הארוך
שהתפתל עם הכיכר. לא עבר זמן רב והיא כבר הייתה באמצע התור.
היו שם 13 תאים; שמונה לבנות וחמישה לבנים.  
נערים עם גיטרה ניגנו שירים משנות ה-90, כשכבר הרוק-הישראלי לא
היה בחיתוליו. הרוק הישראלי שהכיל את "מופע הארנבות של דר'
קספר", ואת "מוניקה סקס" ואת "המכשפות" ובעצם את מי לא. עוד
קבוצה במרחק של כמה מאות מטרים התחילה לנגן שירים של "כנסיית
השכל". הם שרו שיר על מאיה. ועל זה שיש לה אקדח. וליה נזכרה
במאבטחת של בית הספר שדרכו עברה בכל בוקר. גם לה קראו מאיה,
והיה לה אקדח.
מאיה נהרגה מפגיעת טיל. הייתה אזעקה והיא ניסתה להכניס כמה
שיותר ילדים פנימה. זאת הייתה הפסקת עשר וכשהיא חזרה לקחת
קבוצה נוספת של ילדים פגע טיל ממש לידה. הילדים נפצעו, אבל
מאיה לא שרדה.
בכל בוקר ליה הייתה עוברת דרך בית הספר "עירוני ג'" ומקבלת
ממאיה סיגריה. היא לא עישנה את הסיגריה, אלא שמרה אותה. בתיק
המרופט הכחול שלה היו עשרות סיגריות שהיא אספה בשביל יונתן-
הקבצן שגר ליד הסופר-מרקט. ליה הייתה מביאה לו 23 סיגריות והוא
היה נותן לה לישון לידו בלילה. ליד הסופר-מרקט היה הכי טוב
לישון. היה חור קטן בקיר המחסן וליה הייתה יכולה להיכנס דרכו
ולהביא לה וליונתן כמה קופסאות שימורים או קצת לחם וחלב עמיד
מהמחסן. היה שם גם יבש- וגם בגשם המים לא הצליחו לרדת אל
הסמטה: בעל הסופר-מרקט הקיף אותו במין גגון שהגן על הלקוחות.
וגם על חסרי הבית.
ליה התקדמה בתור. עכשיו נשארו רק 4 בנות לפניה. בבת אחת התפנו
3 תאים וליה הרגישה כבר את הלחץ בשלפוחית קורא לה.
אחרי עשר דקות ליה כבר הייתה בדרכה חזרה למקומה בכיכר. היא
תפסה מקום ליד קבוצה של כ-15 נערים ונערות, ביקשה מהבנות לשמור
לה על התיק והלכה לשירותים.
עכשיו כבר נעלמו כמה בנים וכמה בנות, שהלכו הצידה לעשן.
ליה התיישבה על המחצלת שנפרסה על ידי מתנדבים היום בצהריים.
נער מנומנם מלמל כמה מילים והסתובב על צידו, המשיך לישון.
המתנדבים חילקו אוכל בשעה 8 בערב, ועכשיו כבר הייתה השעה עשרה
לאחת עשרה. וליה הייתה רעבה, שוב.
"יש למישהו פה אוכל?" שאלה את הקבוצה שישבה לידה. מישהי גבוה
אמרה שלהם אין כלום - אבל לילד שיושב בקצה השני של הכיכר יש
סנדוויצ'ים, והוא מחלק אותם.
ליה קמה וכמעט שרצה לקצה השני של הכיכר. היא לא אכלה כבר כמה
ימים, והאוכל שחולק בשעה 8 לא הספיק לה. רק בגלל שיונתן ברח לא
היה מי שיעזור לה עם החור בקיר של הסופר-מרקט, ומאיה לא נתנה
לה יותר סיגריות שיאפשרו לה "לקנות" עזרה ממישהו אחר.
בצד השני של הכיכר ישבו כמה בחורים עם בקבוק ייגרמייסטר ושיחקו
קלפים. לידם עמדה קבוצה של בנות שהקיפו ארגז הפוך. ליה התקרבה
אליהן וראתה שעל הארגז היו בקבוקי לק צבעוניים. רק הילד עם
הסנדוויצ'ים לא היה וליה כבר התחילה לפחד שהלך למקום אחר-
לכיכר אחרת, לילדים רעבים אחרים.




דניאל הציע לאיש מבוגר כריך טונה. האיש מלמל ברוסית ונהם
לעברו. דניאל הבין את הרמז ופנה משם בחזרה למקום הקודם שלו.
"כמה פליטים יש פה, כמה פיות יש פה. כמה לחם אין פה" חשב.
דניאל אולי נראה קטן אבל הוא כבר בן 19. הוא לא הלך לצבא כי
הצבא החליט שבגלל שגורש מגוש קטיף הוא לא יכול להתגייס. במקום
זה הוא התנדב בארגונים שונים. ועבד בעירייה קצת זמן (ממש
הרוויח גרושים). ואז התחילה המלחמה, והגיעו כל הפליטים מהצפון.
הוא בא לפה כל יום בערב ונשאר עד הלילה לחלק אוכל. לרובם לא
נשאר בכלל כלום. הטילים לא הרסו בהתחלה כל כך הרבה אבל אחרי
כמה ימים האנשים השתגעו במקלטים, וכאקט של מחאה יצאו ובזזו
הכל. הרסו שכונות שלמות ובתים. והטילים עזרו להם. ועכשיו לרוב
האנשים כבר אין לאיפה לחזור. כל יום דניאל בא דרך משהו אחר:
בימים ראשון ושלישי הוא בא  מטעם ארגון צדקה, וביום שני הוא בא
מטעם קהילה יהודית שחיה בקנדה. בימים רביעי שישי ושבת הוא בא
מטעם העירייה. וביום חמישי הוא מכין בבית כריכים ובא מטעם
עצמו. נכון שהוא לא מכין את הכריכים הכי טעימים בעולם- אבל
לאנשים שבכיכר ממילא אין כלום.




ליה ראתה פתאום ילד סוחב ארגז פלסטיק אדום עם סנדוויצ'ים
בתוכו. היא ועוד לפחות 20 אנשים התנפלו עליו. הוא חילק לכולם
ולא שאל מי הם בכלל. או אם הם "שייכים" לכיכר. ליה חיכתה
בסבלנות שההמולה תתפוגג. ההתנפלות על האוכל הזכירה לה נורא את
הסיפורים ששמעה בבית הספר היסודי על הגטאות. על היהודים שהלכו
מכות בשביל לחם. ליה לא הייתה בשואה. והיא לא הייתה רוצה
להיות. היא בסך הכל ברחה מהטילים (ומדברים אחרים שאסור לה
לחשוב עליהם בכלל) לכיכר. היא לא בגטו, ואין סביבה נאצים.
הילד הגיש לה סנדוויץ' ליד.
"עם מה זה?" שאלה ליה. "סלט ביצים" אמר הילד. "אני לא אוכלת
ביצים" אמרה.




דניאל הוציא כריך חדש מהערמה.
"מה עם נקניק? נקניק את אוכלת?" שאל את הילדה שעמדה מולו.
"לא, לא. יש לך משהו בלי ביצים ובשר? ובלי דגים? משהו רק עם
ירקות?" התחננה הילדה.
"לא, אין. מצטער" אמר. הילדה הסתובבה באכזבה והתחילה ללכת
בחזרה למקום שממנו באה.
"חכי רגע!" צעק לעברה "את יכולה לקחת את החביתה ולהוציא את
החביתה. תני את זה למישהו פה"




ליה חזרה אל הילד ולקחה ממנו את הסנדוויץ'.
"תודה" אמרה."אתה רוצה את החביתה?" שאלה. "לא, לא. אני בסדר.
תני את זה למישהו פה. הם רעבים יותר" אמר הילד. "אין לי למי
לתת. רוצה? אחרת אני אזרוק" אמרה ליה.
"טוב אני אקח את זה. חבל. יש פה כל כך הרבה אנשים רעבים."


"ליה" אמרה ליה. הילד בהה בידה המושטת לפנים. "ליה?" שאל.
"נעים מאוד. אני ליה" אמרה וניענה את ידיהם מעלה ומטה. "אה!
אני דניאל. נעים מאוד" אמר והחזיר את ידו. "אתה גם באת
מהצפון?" שאלה. "לא, לא. אני פה מטעם העירייה." "אה, הבנתי."
אמרה ליה. "עד מתי תישאר פה לחלק סנדוויצ'ים?" "עד הבוקר. ב-9
אני כבר צריך להיות בנתניה לחלק בכיכר אחרת כריכים" ליה השתדלה
שלא לצחוק. זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעה ילד אומר את המילה
'כריך'. "איפה ההורים שלך?" שאל הילד.
ליה לא ענתה. ההורים שלה היו מסוג הדברים שגרמו לה לברוח
מהצפון. ליה החליטה כבר הרבה קודם שהיא לא תחשוב על שום דבר
מהצפון בזמן שהיא לא בצפון.
אורות כחולים סבבו מסביב לכיכר. כל האורות נעלמו ושוב נשארו
הילדים לבדם בכיכר, מוקפים במכוניות הריקות.

"מאיפה את?" שאל דניאל.
"אני מהקריות" אמרה ליה. "יש לי משפחה בקריות. אולי את מכירה
אותם? משפחת לשד?"
"לא מצטערת אני לא מכירה" אמרה ליה. היא בעצם הכירה אותם, או
לפחות את אחד הילדים במשפחה. אבל הוא היה ליד מאיה כשהיא
נהרגה. והיא לא רצתה להיזכר במאיה. ובצפון. ליה רק רצתה לאכול.
ואולי גם ללכת לישון.

ליה ודניאל דיברו על הים של תל-אביב. על כמה שהוא מלוכלך. הם
דיברו על כמה שתל-אביב מלוכלכת. ומזוהמת. ועל כמה חבל שגם
בחיפה יש זיהום ולכלוך. כי חיפה היא לא כמו תל-אביב. בתל-אביב
נחתו סקאדים-ובחיפה קטיושות. בתל-אביב לח מאוד- ובחיפה לא לח
כמו בתל-אביב. בחיפה יש הר- ובתל-אביב יש  הרים של זבל.
אחרי חצי שעה בערך דניאל סיפר על הים שבגוש. שהיה הכי נקי
בארץ. לליה לא היה נעים לומר לדניאל שהיא שמחה שפינו את כולם
מהגוש. למרות שיש שם את הים הכי נקי בארץ.  אולי היה שם את הים
הכי נקי, אבל גם היו שם המון הרוגים. נכון שגם בתל-אביב יש
המון הרוגים -בגלל הפיגועים- אבל זה לא אותו דבר. אולי
לתל-אביב יש מין הנחה בעניין הזה. כי תל-אביב מלוכלכת.

הם דיברו ודיברו וכל כמה דקות ניגש מישהו אחר ולקח סנדוויץ'.
או כריך. ליה כבר לא הייתה בטוחה.
"למה יש פה רק ילדים?" שאל דניאל. ליה אמרה שהיא לא יודעת. אבל
היא ידעה-או לפחות חשבה שהיא ידעה, אבל הכל היה קשור בצפון. אם
ליה תחשוב על הצפון היא גם תרצה לחזור לשם. למרות שלא היה לה
שם  אוכל, או בית. אבל זה הצפון-והוא נקי.

השעה הייתה כבר 2 לפנות בוקר ודניאל הלך להביא מלאי חדש של
'כריכים'. כשהוא חזר חצי מהערמה נגמרה בתוך 20 דקות. הגיעה
קבוצה חדשה של ילדים, מאזור נהריה. רק עכשיו הם יצאו מהמקלטים,
רק עכשיו נתנו להם אוכל. אחרי הנסיעה שנמשכה שעות. 4 שעות.
בגלל הכבישים; כל הכבישים באזור היו או חסומים מההפגנות או
מהבורות של הטילים.
הילדים אכלו מהר, ובפיות מלאים ניגשו לקחת שקי שינה. חלקם בכו.
לחלקם סתם היה מבט קפוא.

שלושה ילדים נשארו לדבר עם ליה ודניאל. הם דיברו על המונדיאל,
שפתאום נראה רחוק כל כך. ועל בית-הספר. שגם נראה רחוק, כי אף
אחד לא הלך לבית-הספר כבר כמה חודשים. וכנראה שגם אף אחד לא
ילך בחודשים הבאים.
לילד רזה בשם עדן הייתה גיטרה. הוא ניגן שירים של כוורת. כל
החמישה שרו, וליה אפילו חייכה. היה נדיר מאוד לראות אנשים
מחייכים בכיכר.
אחרי כמה שירים הילדים הלכו לישון ושוב ליה ודניאל נשארו לבדם.

העיניים של ליה כבר התחילו להיעצם, והיא ידעה שברגע שתעצום את
העיניים בטח דניאל יעבור לחלק אחר של הכיכר, ובסופו של דבר
לכיכר אחרת לגמרי, והיא תישאר רעבה ולבד. ועדיף להיות עייפה
שבעה וביחד מאשר רעבה ולבד. ואת זה ליה למדה כבר מזמן בצפון,
אבל אסור לחשוב עליו.  
בכלל נדמה שכולם מנסים שרק לא לחשוב על הצפון, על ההורים שעוד
במקלטים. ליה לא חשבה על ההורים- רק על המקלט, ואיך הוא היה
מטונף- כמו תל אביב.

דניאל לא הפסיק לדבר על הגוש. נדמה כאילו הוא היה מוכן לחזור
אליו עכשיו.  
ליה לא אהבה את הגוש. כל יום זיכרון נוספו שמות של חיילים
מהשכונה ללוח, וכולם נפלו בגוש. אולי אחד נפל ברמאללה- וגם הוא
נהרג בגלל תאונת דרכים מטופשת.
דניאל דיבר על השלום ששרר בגוש, וליה רק ראתה את השמות של
הנופלים שהיו חקוקים על הלוח. והיא שוב התחילה לחשוב על
הצפון.


לפעמים אנשים בוכים, ואף אחד לא יודע מה לעשות. דניאל היה מסוג
האנשים שלא ידע מה לעשות כשבוכים לידו. הוא רק הציע לליה עוד
כריך וגם טישו, ושתק. דניאל ידע לדבר רק על הגוש, ואלוהים. וגם
על הארגונים שהתנדב בהם.
לאט לאט הזדחל הקור של הבוקר- הוא מתחיל בכמה צמרמורות. מתפשט
לעור ברווז שמכסה את כולך (גם את הקרקפת) ובסופו של דבר מקפיא
אותך עד העצם, ככה שאי אפשר להירדם.
זה סימן לזה שהלילה נגמר בקרוב. ליה הכירה טוב מאוד את כל
התהליכים הקטנים של הלילה- מתי מתחיל הקור, מתחיל מפציע האור,
מתי יש שוב רעש של אוטובוסים ואנשים.
היה ברור שכשהקור יאחז את ליה בעצם דניאל יצטרך לעבור לכיכר
אחרת. ולמרות שהוא עצבן אותה עם הדיבורים האלה שלו על הגוש היא
הצטערה קצת שהוא עוזב. בבוקר יותר קשה להסתדר בכיכר- התורים
יותר ארוכים, השמש מחממת יותר מידי ואנשים רבים על כל טיפה של
צל ומים.
בלילה הכיכר נראית כמו מחנה קיץ ענקי של הצופים, וביום, ביום
הכיכר נראית כמו מחנה פליטים.
ובכלל, המלחמה הזו מחזיקה את כל המדינה במין איזה איזון מעוות-
ורק חסר משהו קטן שיפוצץ את הכל.
ולא ברור מי פליט ומי עוזר לפליטים כי כולם נראים סהרוריים
ומפוחדים באותה מידה. אפילו ראש הממשלה נראה עייף. כאילו גם
אותו העירו הקטיושות ב-1 בלילה ואילצו אותו לרוץ למקלט המסריח
הקרוב.

ליה ודניאל נפרדו.
דניאל רשם על חתיכת טישו את מספר הטלפון הנייד שלו והוסיף
'בס"ד' למעלה. ליה חייכה הודתה לו על ה'כריכים', הלילה והפתק
ואיחלה לו בהצלחה בכיכר הבאה. בשביל דניאל ליה הייתה כמו כל
פליט אחר- למרות שהיא הייתה נורא נחמדה ומיוחדת, יחסית.
אבל הוא ידע שבכל כיכר יהיו בנות ובנים נחמדים ומיוחדים,
ושתמיד הוא יאלץ להמשיך הלאה- להאכיל עוד פיות.
צבט לו בלב על כל אותם אנשים, וגם על ליה.

פליטת מלחמה אחת ועוד מאוד פליטים כמוה הצטופפו בכיכר המדינה.
הם ברחו מהטילים- היא ברחה מדברים הפוכים לגמרי. ליה נפלטה
מהכל חוץ מעצמה.

הבוקר עלה, ודניאל עלה על ההסעה לכיכר הבאה.
כשמסתכלים מהצד על כל האנשים קשה להבדיל מי מהם פליט של
המציאות ומי מהם פליט מלחמה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
השיער בביצים של
פרנס.





מתוך "101 דברים
ג'ינג'יים"
בהוצאת פאקינג
ג'ינג'י


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/6/08 4:43
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שחר צוק

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה