(אני האדם הכי פרודוקטיבי במקלחת.
שזה קצת אבסורד, הרי איך אפשר לכתוב עם כל המים מסביב?)

לרוב יש לי את התחושה הזו שאנשים יסתכלו אחורה רק אם הם צריכים
משהו, או רק אם הם צריכים משהו ואני לא שם. ויש מין תהיה כזו-
האם זה משנה אם הייתי שם אי פעם?
ולאט לאט אני שמה לב שגם אני הרבה מאוד זמן לא הצצתי מעבר
לכתפי, אז אני מציצה.
אין אף אחד שמחכה בערגה שאסתובב ואבדוק אם הוא חי או לא. וזה
קצת עצוב, ואומר משהו גם על עצמי.

אני יודעת אילו מבטים יחכו לי, לאילו מבטים אני מרשה לעצמי
לחכות:
האנשים שבאמת יהיה להם אכפת אם אני פה או לא.
הבן אדם שזה הכי צריך להיות חשוב לו זו אני- ולי, לי אף פעם לא
היה אכפת.
האנשים האלה, שכן אכפת להם באמת ממך (וממני), הם האנשים שהכי
אוהבים אותך- ואת הכי אוהבת אותם. ובכל זאת הם - כמו שאמא אמרה
- כמו תותים: עכשיו הם לא בעונה. הם יעלו לך הרבה והם בכלל
חמוצים.
ואנשים הם באמת כמו תותים, שצריך לאכול בדיוק כמו שהם- להסיר
בזהירות את העלים ולבלוע. בלי סוכר ושטויות כמו חיוכים מזויפים
ונוסטלגיה שאף אחד לא רוצה לזכור.

הלוואי ואני הייתי תות. אני בעצמי יותר כמו איזה ירק או פרי
שגדל כל השנה, וממילא עדיף לקנות אותו בשטחים ולמכור בארץ.
אני... אני יותר זולה בקלקיליה.

ופתאום בא לך רק לישון, להתכסות בלילה ובשמיכה שחיכתה לך כל
היום. בחוץ אין כבר גשם, העננים ישנים.
ואני אחייך חיוך חמוץ-מתוק, כמו תות, ואתהפך מצד לצד, מצד לצד.