אני שונאת פריחות.
לא שיש לי משהו נגד הצבעים, לא, חלילה! אין לי בעיה לצפות
מ-ר-ח-ו-ק בעץ או בשדה בשיא תפרחתו. הבעיה מתחילה באמפתיה.
מרוב אמפתיה גם אני מתחילה לפרוח-כאחרון הענפים. מצמיחה על
עורי נקודות אדומות שמתרבות כמו פטריות אחרי הגשם.
כמה יפים הם הפרחים!
אם הייתי יכולה הייתי קוטפת את כולם ושוזרת אותם באסתטיות
ומעניקה לך אותם ביום הולדתך.
מרוב אמפתיה אני מנסה לקטוף את עצמי- מגרדת את כל הנקודות- גם
את אלו שכבר גירדתי. בעצם, אני לא שונאת פריחות, אני אמפתית
אליהן.
וכאן נעוץ שורש הבעיה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.