ניר היה גבר רגיל, עד שיום אחד נעקץ והפך לבעל ארבע רגליים,
זנב אחד וחוטם רטוב.

מאז שניר נעקץ התקשורת בינינו לקויה.
אני קוראת לו לשבת לידי, הוא מרים את ראשו לכיווני, מביט בי
בעיני העגל שלו ומחזיר את ראשו לבין רגליו.
נראה לי שהוא עדיין כועס עלי, הניתוח אומנם לא השאיר אותו
מצולק אבל משהו חסר לו, יותר נכון משהו-אים.
לבסוף אני ניגשת אליו, מלטפת את פרוותו ומגישה לו ממתק.
זה מצחיק אותי, הרעש שהוא עושה כשהוא אוכל. קרנצ קרנצ קרנצ.
לשונו מסיירת בסיבוב על כל חלקי פניו, אולי איזה פירור נתלה על
אחת משערות שפמו או מתחבאת בסבך פרוותו.
אני חוזרת לשבת על המיטה, טופחת על המיטה, מסמנת לו לעלות.
ניר עושה את כל מה שגבר רגיל היה עושה. משתהה קצת ולבסוף כאילו
עושה טובה ועולה על המיטה ומתכרבל לידי.

חלפו שנתיים מאז שנעקץ, מאז לא דיברנו על כך. העקיצה הפכה אותו
שעיר ברמות שלא תתוארנה.
'נו, באתי מה את רוצה עכשיו?'
"אנחנו צריכים לדבר".
"אוי לא, רק לא זה" וכדי שהוא יהיה בטוח שהמסר הועבר הוא מביט
בי ומפלבל בעייניו.
"אם אתה כל כך סובל, ניר, אז עזוב לא חשוב", אני מסיטה את מבטי
הצידה, משלבת זרועות, אתם יודעים משחקת את הנעלבת.
"או-או מה את נעלבת לי עכשיו. נו. תגידי מה שיש לך להגיד".
"עזוב לא חשוב, כבר עבר לי החשק", קמתי ויצאתי מהחדר. עכשיו
באמת נעלבתי.
ניר קפץ ויצא אחרי.
"נילי, את יודעת שלא התכוונתי".
ממשיכה להתעלם לקחתי את התיק ויצאתי מהבית.
נביחותיו של ניר נשמעו מחדר המדרגות. אט אט הנביחות נחלשו עד
שנעלמו.

במרכז המסחרי אני פוגשת בצ'יקו. קשור עם חגורה לגזע עץ. בטח
עידן נכנס לסופר.
"מה המצב נילי, מה קרה את לא עם ניר?"
"סתם, רצה לישאר בבית".
"וואלה".
"וואלה וואלה".
"אחלה"
"כן, אחלה".
שנינו מביטים אחד על השנייה, כמו גלמים מקווים לצאת מהסיטואציה
המביכה הזו. מתפללים שעידן יושיעינו.
"תגידי, נילי. אז מה ככה?"
"סתם".
"שמעתי שניר עבר ניתוח".
"ממי שמעת?"
"שמעתי, את יודעת, שכונה".
אני חושבת מהר, מנסה לחפש תשובה הולמת וזו התשובה הכי קרובה
להולמת
"למה, אתה מעוניין בניתוח כזה?"
"תראי, הנה עידן".
"נכון, הנה עידן. טוב יקירי, ד"ש לבעלך".

עידן מניד את ראש כאות לשלום אבל ממש לא בא לי סמול טוק.
אין ספק, אנו מסונכרנים.
בצעדים מהירים פוסעת לכיוון מדף הבונזואיים ודוגליים ובוחרת
שעשוע לניר. רק כך אפשר לפייס את הכלב הזה.
לי אני קונה חבילה של מיני כיף-כף.

את ניר אני שועמת כבר בכניסה לבניין. יש לו חושים מחודדים
לשעיר הזה. את הדלת בקושי הצלחתי לפתוח. האדיוט קפץ על הדלת
בהתרגשות ונביחותיו גברו בהדהודים קולניים בכל הקומה.
'מה הבאת לי, מה הבאת לי?'
"שב! ארצה! ארצה! כלב טוב!"
אני קורעת את העטיפה, צפצוף צווחני נשמע וניר נטרף עוד יותר.
"לך תביא", השעשוע נתקע ברווח שבין הריצפה לספה.
"תראי מה עשית", ניר נבח עלי. "גם לזרוק את לא יודעת".
"תרגע, טוב?!"

"מאתיים שקלים. להוציא לך קבלה?"
"לא, זה בסדר. שיהיה לך לבריאות", אני משלמת למי שהציג עצמו
ככבאי לשעבר.
השעשוע הצ'טקמק לגמרי. במשך שעה וחצי עמל הכבאי עד שהצליח
להוציאו. כבר יכולתי לקנות במחיר הזה עשרה שעשועים אבל בדיוק
סגרו את הסופר. ובשעות הערב להזמין איש מקצוע זה מחירון 2.

בלילה יצאנו, ניר ואני. הוא היה לחוץ וכבר רצה להתפנות.
"אתה יודע שאני אוהבת אותך, למרות שאתה שעיר, מסריח, מפונק
ועצלן".
"כן".
"מה כן, זהו?"
"מה זהו?"
"זה מה שיש לך להגיד?"
"אוי לא, רק לא זה..."