לנשום.
הדמיונות שלי נושכים את המציאות
ביס
וביס
וביס.
ואני חושבת לעצמי,
כמה מצחיקות אתה חושב,
המחשבות המופרכות שלי.

בעיות אמון הן כמו ארטישוק
אתה מקלף פצע שעוד לא לגמרי הגליד
ואז עוד אחד ועוד אחד
וכשמתגלה הלב,
אתה מבין כמה רך ופצוע הוא...
שאתה חושב לעצמך כמה מוזר זה ירקות עם שמות כאלה.


לפעמים, אני כל-כך בתוך הסרט שלי,
שקצת קשה לי לנשום
שקצת קשה לי לחשוב ישר
חוץ מלראות בראש את הקטע הזה שמגלים כמה הכל מתחת לפני השטח
הוא לא מה שמעל,
מן הסתם.
ואז אני חושבת לעצמי על הרגע שתבין שזה לא מה שהזמנת,
שיש את הגבול הזה שבו הפרצוף החמוד שלי מפסיק לעבוד עליך
ונמאס לך ללחוץ שוב על "שדר" כי הסרט הזה לא משהו בכלל,
שאולי תעדיף את ההוא עם השוודית על הקופסא.


יש מליון שירים בערך שמזכירים לי נשיקות
ולא בחרתי לך שיר,
אולי לזיכרונות חיים לא אמור להיות שיר,
כי זה גורם להם להישכח מאחור,
זה גורם לי לוותר.

"תני לראש לנוח."
אני שומעת אותך אומר לי
כל פעם שהדבר הזה שדוקר לי בבטן מעז להכאיב לי
ואני משתדלת,
לשחרר.


טוב לי להתעורר לידך,
שתחבק אותי כשאתה עוד בכלל ישן,
שתל אביב תזרח בפניי
ותפתח עוד בוקר מנומנם בענן עשן של אוטובוסים
וצעקות של נהגי מוניות מרמלה-לוד
ואני אחייך,
אני לא יודעת למה,
אולי גם אתה לא מבין,
אבל זה בעצם דיי נוח לצאת מהמשרד כבר בשלוש וחצי
ואם לא היית אתה,
איך זה היה קורה?




27.12.07