הפחד הגדול תוקף אותי שוב
מכלה את מה שעוד נשאר
הורס את טיפת השפיות שעוד הרגשתי.
השמחה זולגת מבין עיניי
ממיסה את פניי, את מהותי, את היותי.
העצב מתכנס באזור הלחיים והופך אותן שחורות יותר ויותר.
הסיגריה שנכבתה כיבתה את כל השאר
והעשן נותר לו אופף בחדר.

מחה את דמעותיך הדיוט טיפש
הלא חוכמתך עוד נטועה בנשמתך
ראה... האור מגיע, לא נעלם! לא נכבה!
התעורר, הינך מלאך.
שרף היותך ועודך בחיים.
ניר עוד קורא לך להישאר
קורא לך לעצור!

הלוא הייתי שם וראיתי, אין טוב
הקרב נוצח בידי הפחד,
הלוא כולנו בני אלמוות של העצב
הלוא כך?
ניסיתי וקמתי ונפלתי. הלוך ושוב הילכתי ביניכם!
וראיתם, ראיתם כולכם
שניסיתי, באמת שניסיתי
אולי לא עד הסוף,
אולי לא עד שבאמת אזלו כוחותי.

אולי עוד סיגריה תרפא את המצב,
אולי עוד בירה תשכך את הכאב.
אולי הלילה טומן בחובו עוד חלום מתוק,
אולי הוא יותיר בי שמחה לעבור את יום המחרת.

אולי...