[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ניסן ירון
/
אי בודד

היה זה יום נעים בו השמש החמה מלטפת והרוח הקלילה מניעה את
צמרות העצים הרבים שצמחו על החוף. את ארוחת הבוקר סיימתי זה
מכבר ולמרות שעדיין לא הזכירה לי את שהורגלתי במשך כעשרים שנה
בביתי הרחוק, הייתי דיי מסופק. לחם לא היה לי, אבל שלל פירות
טרופיים ודגי ים לרוב, היו. כבר הורגלתי לאכול דג בבוקר.
ובצהריים. ובערב... אבל ניסיתי לגוון קצת בסוגים ובמינים.
במשך הזמן למדתי לזהות היטב איזה דג ראוי למאכל ואיזה רק גורם
כאב בטן. גם הבדלים בטעם כבר ידעתי לזהות לפי צורת הדג. אבל לא
היה לי רע. להפך. כבר התחלתי להנות מהמצב אליו נקלעתי לאחר
שבטיפשותי הרבה נעניתי לאתגר שהוצב לי במסגרת לימודי הכתיבה
בבית הספר לקולנוע.
אבל מה זה חשוב עכשיו. כעת אני פה והשיעור ההוא נראה כאילו
שייך לעולם אחר, רחוק כל כך...
בכל אופן, בשוכבי על ערסל החבלים שהכנתי מקליפות גזעי עצי
הקוקוס שצמחו על האי, ראיתי אותו.
הוא צף על המים השקטים, מתקרב אט אט בקצב איוושת הגלים, פעם
הנא ופעם הנא, מביט בי בחיוך ירוק. לא הטרידה אותו כלל העובדה
כי לא ראיתי איש כבר חודשים. ומה אם כבר השתגעתי? או ששכחתי את
השפה? אט אט, אט אט, הוא נשטף אל החול הלבן. בקבוק ירוק. עם
מגילה בתוכו.
ירדתי מהערסל באטיות, מושך את הרגע ככל שאוכל. בצעדים רועדים
דשדשתי בחול הרך. השמש החמימה על פני כמו מבשרת כי חדשות טובות
מחכות לי. אך מה אם לא כן? מה אם אלו חדשות רעות? ומה אם דבר
כלל אינו רשום במגילה? או גרוע מכך, היה רשום אך נמחק עם
הזמן?
התקרבתי אליו באטיות והוא כבר נח לו כך על החול, רגוע...
הושטתי את ידי ובתנועה מהירה חלצתי את פקק השעם המרקיב שהתפורר
בידי, הפכתי את הבקבוק ושלפתי את המגילה.



עכשיו המציאות שוב שונה. אין לי הרבה זמן, השמש כבר נוטה על
צידה וכנראה נותרו רק שעות ספורות עד שירד היום.
לפי המגילה הוא אמור להגיע עם רדת הערב. הוא יסעד עמי, כך כתב.
לפי הכתוב הוא מתגעגע אלי מאוד.
אך אינו מביא אוכל. מה הוא חושב לעצמו? שיש לי כאן שלושה שפים
ועשרים משרתים?
כיצד לכל הרוחות אוכל להכין ארוחה הגונה לאדם שכמותו ובזמן
שכזה?
בסדר, אין לי זמן. אתחיל במלאכה.
תחילה - פחמימות. הבטתי אנא ואנא, ומבטי נח על מקבץ עצי
הבמבוק. יפה! לקחתי את הסכין וחתכתי מספר ענפים.  כשהייתי
באפריקה, כך נזכרתי, ראיתי ילדים אוכלים במבוק. נורא שעשע אותי
בזמנו, עכשיו זה לא כל כך משעשע. אניח בצד.
לפתע נזכרתי שוב באפריקה, כמובן, "מטוקה"! תפוחי אדמה אין לי
כאן, אבל שלל מיני בננות יש גם יש. באפריקה, במיוחד באוגנדה הם
מבשלים מהמין הירוק של הבננות מרקחת המזכירה בטעמה פירה תפוחי
אדמה. לקחתי גם כמה בננות.
מרק! מה אכין כמרק? שוב הבטתי אנא ואנא אובד עצות. אהה! כמובן!
חלב הקוקוס משמש את התאילנדים להכנת מרק עם נתחי עוף. הלוואי
שהיו לי נתחי עוף, אך כרגע אסתפק בנתחים של דג הסלמון שנתפס
הבוקר ברשת הדיג שגם אותה תפרתי מסיבי גזעי הקוקוס.
כעת התיישבתי לחשוב על המנה העיקרית. אוכל שוב להשתמש בנתחי
הסלמון אך יראה זה חסר מעוף מצידי. ישבתי וחשבתי מצייר
באצבעותיי בחול הדק שכעת צבעו כבר התחיל להשתנות לכתמתם...
בהיתי באופק הכחול. עדיין לא היה סימן לבואו. ענן קטן הסתיר
לרגע את השמש וקול ציפור צייצנית הפר את השלווה וצבע את האוויר
בצבע ירוק כחול.
ובכן, לא הייתה ברירה. גם המנה העיקרית תהיה עשויה דג. אך יהיה
זה דג הבס. שניים ליתר דיוק. את ההבדל ניתן גם עם הרוטב.
רוטב... רוטב...  אננס ומנגו! השילוב האולטימטיבי חשבתי לעצמי.
למה לי לא הכנתי כאלה ארוחות עד היום. ליביתי את האש התמידית
בתנור הבוץ, עליה הצלחתי לשמור כבר שבועות מאז שסוף סוף השמש
הייתה חזקה דיה להצית גבעול יבש שהנחתי תחת שברי זכוכיות
שמצאתי יום אחד על החוף. כנראה גם מקורן היה בבקבוק שנסחף לכאן
לפני שנים. למרות שמצאתי עוד מספר חפצי עץ מרקיבים המעידים כי
פעם אולי כבר מישהו היה כאן.
הארוחה הייתה כמעט מוכנה. שלל הריחות המתוקים מתערבב עם ריחות
השום והבצל עם מעט אדי מי ים למליחות קלה כבר הטריף את חושי.
לשוני כבר נדבקה לחיכי, וממש יכולתי לדמיין את הריר שוודאי
נוזל מזוויות פי. השמש כבר שוקעת, צובעת הכל באדום כואב מיופי.
לקחתי שוב את המגילה בידי. הכתב היה דהוי במקצת אך קריא.
עלעלתי שוב ושוב במגילה וחשבתי. שמו נשמע היה לי מוכר. לפי
הכתוב הוא ממש  מתגעגע אלי. הבנתי שהוא איש חשוב אך לא הייתי
בטוח מי הוא ממכרי. שר חשוב? ראש ממשלה? כוכב רוק? נו מילא.
כבר עבר זמן מאז עזבתי והשמש והתפריט החדגוני כבר התחילו
להשפיע על זיכרוני כנראה.
קראתי שוב
"שלום לך. אני יודע שאין זו דרך מקובלת לתקשר אתך, אבל זה כל
מה שאני מכיר עכשיו. מכתב בבקבוק. היום אני בא אליך. כבר איני
יכול לחכות. או שנכון יותר לומר, כבר איני יכול לסבול זאת
יותר. כל כך הרבה שנים לבד במקום הזה, וסוף סוף אמצא מרגוע.
הערב אגיע אליך עם רדת החשיכה. אז תכין ארוחה רצינית לכבודי,
הא? אל תדאג אמצא איך להגיע. אחרי הכל, כולם הולכים לשם בסוף,
כך אומרים. אני רק מצאתי קיצור דרך... משעשע לא? בשיא השפל אצא
לדרכי האחרונה ועם בוא הגאות נפגש. עם ערב גלי הים האדירים
יסחפו אותי מטה מטה ואז מעלה מעלה. הכינו את ההיכל כי רובינזון
מגיע!"
לפתע שמתי לב כי אין תאריך למכתב, לא שזה היה אומר לי משהו.
ואז הבנתי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אז מה אם היה
קצת חם, אז מה
אם היו חמישים
פיגועים, אז מה
אם היו מליון
התרעות...
זה עדיין לא
פייר


הפודלית
והאכזבות


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/6/08 15:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניסן ירון

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה