ליל הסדר. האולם המואר מלא עד אפס מקום. אלפי הישראלים שהרחיקו
עד יוון חוגגים יחדיו את סדר הפסח בהנחיית צעירי חב"ד.
ההתרגשות באוויר, תחושת השליחות והאחווה שורה בכל ושירי אוהדים
נישאים. אדם כבן ארבעים נעמד על כיסאו ומנצח על תזמורת האלפים.
גברים, נשים וטף ישובים מסביב לשולחנות העגולים. תחושת
התרוממות רוח שורה בכל וכבר אי אפשר לחכות. מחר המשחק הגדול -
גמר גביע אירופה לאלופות. רק עובדה אחת מעיבה על תחושת
ההתרגשות והציפייה. עודד לא עימנו מחר. הוא משחק בקבוצה
השנייה.
באולם הריק עומד עודד. לידו עגלת הכדורים והוא שולה ממנה את
הכדורים בקצב קבוע. רק קולות שפשוף הרשת וצלילי נפילת הכדורים
על הפרקט המיותם מפרים את הדממה הכואבת. בלבו סערת רגשות. כמה
היה רוצה להיות בצד השני עכשיו. קולות סדר הפסח חודרים מדי פעם
את הקירות העבים וסודקים את ליבו. מי ידע שכך יתגלגלו הדברים
וימצא עצמו עומד מול חברי קבוצתו הקודמת והאהובה, נאבק עמה על
החלום ושברו במשחק שבו לא משנה מה יקרה, הוא תמיד יפסיד.
אוהדי הכדורסל ביוון סומכים עליו, אבל מה יהיה על חבריו בארץ?
איך במו ידיו יקטול את חלום אליפות אירופה בישראל?
הוא עומד על קו השלוש, מרים כדור נוסף מהעגלה, ובתנועה עגולה
שכה אופיינית לו, הוא משליך את הכדור אל הסל. רק רשת.
בדמיונו הוא רואה איך הכול התחיל. איך המשחק כבר היה בעיצומו.
ההמון הצהוב שואג ודוחף את קבוצתו. כבר מספר שנים שהקבוצה
התרחקה מהפסגה האירופית, אך הצהובים לא איבדו את התקווה.
הזיכרון המעומעם של טל ברודי מניף את הגביע, מקנן בראש וכמו
אומר- קדימה, הדבר אפשרי. אך הקבוצה לא נראית כל כך טוב.
זו הדקה השמינית וגיא הרכז מקבל את הכדור. הוא מכדרר, מוסר את
הכדור ומחליק על הרצפה. על פניו נסוכה הבעת כאב. הקהל באולם
משתתק כאשר גיא מפונה לחדר ההלבשה. פניו חיוורות והמשמעות אינה
משתמעת לשתי פנים. הברך גמורה. גיא סיים את העונה, ואולי גם את
הקריירה.
בהוראת המאמן עודד פושט את חולצת האימונים וקם מהספסל. לקבוצה
אין רכז אחר, ובלי גיא מי יודע מה יהיה בעונה שרק התחילה?
הוא זוכר איך מבטו הקפוא סקר אז את ההיכל הגדול. איך בצעד מדוד
הוא נע למרכז המגרש וקיבל את הכדור. את הרגעים הבאים, כחלום
רחוק, הוא כבר אינו זוכר. אבל כמעט כל מי שראה את המשחק ההוא
מוכן להישבע שניתן היה לראות את הקסם באוויר. עודד סיים את
משחקו הראשון כרכז הקבוצה עם ארבע-עשרה נקודות. עידן חדש נפתח
בספורט הישראלי.
עידן עודד קטש.
הייתה זו תקופה קסומה לאוהדים. לקבוצה לקח זמן להתרומם לגבהים
שעודד היה מרחף בהם, אבל ההתרגשות שהיה מביא בלהטוטיו וזיק
התקווה שלעולם לא כבה כל עוד היה על המגרש, עשו את שלהם. בשלוש
השנים הבאות הצליחה הקבוצה בהנהגתו להתקרב אל הפסגה האירופית.
ה'פיינל פור' נראה היה קרוב מתמיד. בפעם הראשונה נראו בארץ
מראות של אלפי אוהדים ישנים ליד קופות הכרטיסים. ריח סנסציה
עמד באוויר.
הוא שולה עוד כדור מעגלת הכדורים ומשליחו אל הסל. רק רשת.
ארבע שנים מאז פריצתו הגדולה כבר קיבל הצעה לעבור לליגה הטובה
בעולם- האן.בי.איי. אך דווקא כאשר הגיע לשם, השביתה הגדולה
השיבה אותו לארץ, כדי להביא את מכבי לשמינית גמר גביע אירופה.
אבל עכשיו הוא משחק ביוון בעונתו הראשונה מחוץ לישראל, ומכבי
הצליחה להגיע לגמר בלעדיו. האם תהיה היא מסוגלת לנצח גם את
הגמר בלעדיו? אותו?
עוד מעט המשחק מתחיל. העידוד מעט הססני בתחילה אך בטקס הקראת
השמות האדרנלין עולה וצעקות העידוד רמות. דמעות של התרגשות
נקוות בעיני האוהדים שהגיעו לאולם. יותר מעשר שנים שהקבוצה
אותה העריצו לא הגיעה לגמר. והאולם, כמעט כולו ירוק. הר געש
מתפרץ. עננים של ניירות לבנים-ירוקים מועפים באוויר ומהומת
א-להים מחרישת אוזניים. פחות מרבע מהאולם צבוע בצבעם הצהוב
וקולותיהם כמעט ונבלעים בהר הגעש הירוק. הקהל עומד על רגליו
ושואג, והוא מביט במדיו. גם הוא לבוש ירוק. הסיטואציה ההזויה
כמעט זרה לו...
כאשר הוא עולה על המגרש הקהל כולו נעמד.
האוהדים מישראל שואגים - הוא צהוב! הוא צהוב! הוא צהוב! אבל
היום הוא ירוק.
המשחק מהיר וקבוצתו מובילה. הצהובים מתקרבים אך נשארים מעט
מאחור. רגעי שבירה מגיעים בענק הירוק. עכשיו המומנטום אצל
הצהובים. אך עודד היום ינצח. פעם אחר פעם הכדורים המושלכים
מידיו נוחתים בדיוק מרהיב במרכז הטבעת. האוהדים הצהובים אוחזים
את ראשיהם. זה נראה היה כאילו הדבר אפשרי, אבל עודד... דווקא
אתה? שלוש קליעות לשלוש, אחת מהן ממרחק מדהים, שמות את הקץ על
החלום הישראלי. עודד ניצח. והפסיד.
הוא מניף את גביע האליפות היווני ומקדיש אותו לעם בישראל. הקהל
הצהוב בוכה. גם הוא.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.