אני מתעורר בבהלה אבל לא מצליח לפתוח את העיניים. האישונים שלי
נעים בתזזיתיות מתחת למעטה העפעף, מנסים לפרוץ החוצה אל האור.
דגדוג.
האישונים שלי אחוזי דיבוק, מדלגים מצד לצד בתוך כלאם.
הדגדוג מתגבר, ומתחיל להרגיש כמו עכביש שמהלך לו לאיטו על החזה
שלי, עושה דרכו אל הבטן, הטבור, ומתקרב אל הזין שלי.
לבסוף אני מצליח לפתוח עין אחת בקריצה חצי מבוהלת ומביט על
העכביש, שהוא בכלל לא עכביש אלא יד נשית עם ציפורניים מטופחות,
בשעה שהוא פותח כפתור אחרי כפתור בג'ינס שלי.
"טל, מה את עושה?"
"ששש. תסמוך עלי" אני שומע לחישה ושפתיים חמות נושקות לחזי.
אני עוצם שוב את העיניים ומתמסר ליד שלה, שאוהבת אותי הכי
בעולם.
עוצם, מרגיש אותה עלי, מתעצם ושוב נרדם.

בחלום שלי אני וטל יושבים בחדר חשוך על שרפרפים מעץ עם חריטה
בדוגמה הודית, ובינינו שולחן קטן ועליו לוח שחמט.
הלוח הוא הדבר היחיד בחדר שמואר, והחושך הזה פושט בעצמותיי
בנגיעות קפואות.
טל מזיזה את המלכה שלה ומאיימת על המלך שלי.
אני לא מפחד כי אני שחקן טוב, שחקן כל כך טוב שמאוד קשה לנצח
אותי, בטח ובטח בחורה.
שיחקתי מאות משחקים בחיי, ולא הפסדתי אפילו פעם אחת. בטח לא
לבחורה.
אני מביט בטל והיא נראית מרוצה, אז אני מגחך בזלזול ומוריד את
עיני לעבר הלוח.
המהלך של טל היה מבריק, עוברת בי המחשבה המאיימת, ואין לי דרך
להתגונן כי כל הכלים שלי נעלמו - הפרשים, הרצים, הצריחים.
נותרו לי רק שמונת החיילים וגם הם מפוזרים ואבודים, מביטים בי
בתהייה.
אני מסתכל על המלך אבל גם הוא כבר נראה יותר חלש מאי-פעם, אפור
וזקן, וחרבו חלודה.
הוא מתיישב לאטו על משבצת D1 וממתין.

אני מתעורר שוב, מזיע ומושיט יד לחפש את גופה של טל, אבל הצד
שלה של המיטה ריק, ונותר בו רק שקע עמום ושארית ריחו של בושם
עדין.
"אני משתגע" אני אומר לעצמי ומושיט יד אל הרצפה, אוסף סיגריה
מהחפיסה ומדליק אותה.
יש פתק על הכרית של טל ואני פותח אותו.
"הייתי חייבת לעוף
היה לילה מדהים
אני אפגוש אותך בעשר ככה בפאב.
טל"
הפאב שטל מדברת עליו הוא המקום הקבוע שלי, פאב שכונתי קטן
וחביב ליד הבית שלי, איפה שנפגשנו לראשונה לפני כמה חודשים.

חיפושיות הקצב (כפי שמסיבה מסוימת נקראו הביטלס בתקופה האפלה
שהייתה בארץ לפני 40 שנה) שרות ברקע את הבלדה על רוקי ראקון
המסכן ואני מסמן למוזג שהכוס שלי התרוקנה.
אני מדליק את הסיגריה האחרונה שנותרה לי בחפיסה ומנסה לחשוב
כמה עישנתי מאז שנכנסתי לפה. את המאפרה מרוקנים לי כל שתי
שניות ככה שאני לא יכול לבצע ספירה פשוטה ולבדוק. הערכה גסה
שעוברת לי בראש זורקת את המספר 10, ואני מחליט שזה הרבה יותר
מדי, ושטוב שנגמרו לי הסיגריות כי זה בדיוק הזמן להפסיק לעשן.
המוזג ואני מדברים על פוליטיקה. קוראים לו אלון והוא סוג של
פונדמנטליסט חביב שבאמת לא מבין מה רע בטרנספר. קשה לי להתווכח
איתו כי למרות שהוא מדבר שטויות הוא די חכם אבל אנחנו עושים את
זה כבר שנתיים אז אין לנו מה להפסיק עכשיו. בזמן שאני מסביר לו
שגם הוא היה חמאסניק אם הוא היה נולד בצד השני של המתרס אני
עוקב אחרי העיניים שלו שנעות לכיוון הדלת ורואה אותה נכנסת.
היא עולה לקומה השניה וגם אני רוצה, כי אין לי יותר כח
לפוליטיקה וכי המון זמן לא הייתי עם בחורה וכי יש לה תחת מדהים
אז אני נותן לאלון שתי מטבעות של 10 שקל ומבקש ממנו שטר של
עשרים בתמורה ועולה למעלה למכונת הסיגריות.
היא נמצאת עם חברה שלה, שפחות מעניינת אותי עכשיו, ושתיהן
מנסות לשחק סנוקר בשולחן המצ'וקמק של הפאב.
"סליחה" אני פונה אליה "את יכולה לפרוט לי 20 במקרה? המכונה פה
לא מקבלת שטרות" אני אומר ומנפנף בשטר העשרים שקיבלתי מאלון.
"אהה, נראה לי שכן, אבל בכל מקרה לא חוקי לעשן במקום ציבורי,
אז אני לא יודעת אם מוסרית אני מוכנה לפרוט לך" היא אומרת
ברצינות.
מאז שיצא החוק החדש נגד עישון במקומות בילוי אני סובל ממש וזה
הגביר את השנאה שלי לאוכלוסיית הלא מעשנים. למזלי בפאב שלי קצת
מצפצפים על החוק הזה אז המקום עדין מעושן ואפל כמו שאני אוהב,
אבל איך שהמשפט הזה יוצא לה מהפה אני פשוט בוהה בה בסלידה עד
שהיא נשברת ומתחילה לצחוק. "אתה יכול לנשום, נראה לך שאני
רצינית? קח" היא מגחכת ופורטת לי את השטר.
אני קולט שהיא עבדה עלי ויודע שזאת לא הפעם האחרונה.

אני קם מהמיטה, בועט בערימות הבגדים שמסתירות את הרצפה ועומדות
בדרכי למקלחת.
אני פותח את המים והם קפואים ואני עומד לקלל את טל ששוב היא לא
הדליקה את הבוילר, אבל תוך שניה המים כבר רותחים ושורפים לי את
היד.
אני מאזן את הטמפרטורה ונכנס, ושברים מהחלום שלי עוד רצים לי
בראש.
יש לי זמן לשרוף עד עשר, יש לי רעיון.

זה די קבוע.
אני מגיע לרועי, אנחנו מגלגלים איזה ג'וינט או שניים ועוברים
לשחק בפלייסטיישן.
אני בן 24 ומכור קשה.
על הסמים עוד הייתי יכול לוותר, זה באמת בקטנה, אבל פלייסטיישן
זה משהו אחר. כמו דלק שזורם בעורקים ופועם עמוק יותר מכל משאבה
אורגנית אחרת, הגירוי עובר בזרם מחשמל מהאישונים דרך הקולטנים
שבמוח ועד לקצות האצבעות שעל השלט, וכמו בכוח מכושף מזיז את
שחקני הכדורגל שעל המסך.
"יוצאים הערב?" הוא שואל, עיניו ממוקדות במסך.
"טל קבעה איתי בעשר"
"שוב?"
"שוב"
הוא עוצר את המשחק, לוקח שתי שאכטות ארוכות ומעביר לי את
הג'וינט.
"זה רציני?"
"מה רציני?"
"טל"
"לא, זאת בחורה" אני צוחק.
הוא מסתכל עלי במבט משועמם ואני קולט שלא כולם מבינים את
השנינות שלי.
"מה פתאום רציני?" אני אומר לו "ככה אתה מכיר אותי? היא קטע,
קטע לא רע בכלל אבל קטע, אין לי זמן למשהו רציני עכשיו, עם
הלימודים והכל".
"ואללה" הוא אומר ומחדש את המשחק על המסך.
"ואללה" אני חוזר, מאבד ריכוז, וחוטף גול מטומטם.

בלילה אנחנו יוצאים מהפאב, והיא תלויה לי על היד, צוחקת.
אנחנו מגיעים אלי, אני רוצה לקרוא ספר, היא רוצה סקס.
אנחנו סוגרים בינינו על 30 עמודים וקוויקי, אבל אני מכיר אותה,
ואני יודע שאני אצטרך לעבוד קשה.
אני מדפדף בין העמודים והיא מדפדפת לי על קצות העצבים, בכל
נקודה שהיא מכירה עד שאני מעיף את הספר וקופץ עליה.

בחלום שלי שוב יש לוח שחמט, שוב השרפרפים ההודים ושוב החושך,
אבל הפעם אני מוכן.
אני יודע שהיא מסוכנת, ואני בטח לא הולך להפסיד לה כל כך מהר.
פתחתי בצורה קלאסית, קידמתי את הכלים שלי עד לרמה מסוכנת, וכבר
הייתי לקראת מט סנדלרים קלאסי כאשר המלכה שלה שוב ניצבה פנים
אל פנים מול המלך שלי.
אני צועק בתסכול וחובט באגרופי על השולחן.
"איך שוב הגענו לזה?" אני שואל אותה בכעס, אבל היא רק מחייכת
חיוך טיפשי ואני כועס על עצמי שאני לא שם לב מספיק.
המלכה שלה שולפת פגיון ושועטת לעבר המלך שלי שרק מנסה לסוכך
בידיו על ליבו.

בוקר, ואני מחליט שהגיע הזמן להמשיך הלאה.
אני מתקלח, מתלבש מהר, משאיר לטל פתק, שותה קפה זריז ועף
לאוניברסיטה.
אף פעם לא נפרדתי ממישהי באמצעות פתק, ואני מקווה שזה יהיה
מוצלח, למרות שאני עובד רק על עצמי.
השמיים מלאים בענני "נימבוס" אפורים, והאוטו בקושי מתניע לי
ואני קצת מרגיש אשם אבל מה שנעשה נעשה ואני נוסע.

לפני חודש ישבנו באיזה פארק ושיחקנו שחמט. היא קראה איזה שיר
שכתב רבי אברהם אבן עזרא וזה הדליק אותה על המשחק.
היא לא ידעה לשחק אז לימדתי אותה, והיא קלטה די מהר, למרות
שהיא לא באמת הייתה טובה.
נהניתי מזה, נהניתי לעזור לה להגיע למצב שהיא כמעט מנצחת ואז
ברגע האחרון לנצח אותה.
"את משתפרת" הבטחתי לה, והיא רק הסתכלה עלי חצי בחיוך וחצי
ב"אוף" ילדותי.
"הנה!" היא צעקה באחד המשחקים כאשר הגיעה למצב של שח.
אכלתי לה את המלכה, ושני מהלכים אחרי זה ניצחתי, והיא רק קיללה
בשקט. ונשכבה על הדשא.
נשכבתי עליה, ראשי על בטנה והבטתי לשמיים.
הייתי פעם עם בחורה שהייתה מטאורולוגית בחיל האוויר והסבירה לי
על סוגי עננים שונים.
הסתכלתי על העננים ואבחנתי אותם בזריזות כענני "קומולוס", זו
לא בעיה, רק צריך להסתכל על גובה הענן והמבנה שלו, ו"קומולוס"
זה פשוט השם הרשמי של ענני כבשה בגובה נמוך.
ניסיתי לחשוב למה זה חשוב לי לדעת איזה סוג עננים יש כל פעם,
אבל לא ממש עליתי על תשובה, כי ברב מה שאני עושה אין הגיון
ברור.
אני מרגיש את הבטן של טל עולה ויורדת באיטיות ומניח שהיא
נרדמת, ותוהה אם הייתי צריך לתת לה לנצח אותי פעם אחת, אבל
יודע שמה שנעשה נעשה ואי אפשר לשנות עכשיו.

העננים כבר הופכים לגשם, והאוטו שלי מקרטע ביציאה מהעיר.
החלומות שלי נשברים לי בראש, והפתק המחורבן שכתבתי לה ובו
ביקשתי ממנה לצאת לי מהחיים פתאום נראה לי כמו הדבר הכי גרוע
שעשיתי אי-פעם.
אני עושה פרסה, ומקווה שהיא לא התעוררה עדין.
מה הסיכוי שהיא לא ראתה את הפתק?
אני שם גז כדי להגיע לפני שייפקחו לה העיניים.
אני מגיע הביתה ונכנס במהירות לחדר השינה, אבל היא לא שם.
הפתק שלי איננו והוא הוחלף בפתק אחר, בכתב ידה:
"ארץ בלי אדמה,
מלכיה ושריה
הולכים בלי נשמה.
אם המלך שממה
לא תחיה כל נשמה".
אני מזהה את הבית האחרון בשיר שכתב אבן עזרא ויודע שהפסדתי.