יש הרבה אנשים מסביב. אחר צהריים נעים. חיוכים, קולות מתרגשים,
ובאמצע, וכל כך בשולי הגן, ספסל, אני יושב לבד. התאספו בעלי
הכנף לסימפוניה של הטבע, כל הנפשות נרעדות בלהט, בשמחה, רק שלי
מוחה דמעה. בין שלל הצבעים, ומגינת כינור האמן, שכובעו הפוך
כבד כמחשבותי, ממטבעות מצלצלים של הערכה, אני שוקע, לבד,
בספסל, בעץ הישן, במגע של האצבע על שבר מעקצץ.

"די, זה מדגדג",

אני פונה אליך בהנאה, באושר. שוכב על הדשא, את לצידי, מחזיר
אליך מבט אחרי התבוננות בעולם המושלם שנוצר, רק מלהיות איתך
יחד. את מתקרבת אל פני עם חיוך ערמומי, נושקת ברכות על שפתי.
את אותו עלה עדין שעבר על צווארי וגירה רגש אחר רגש, מעבירה על
פני באיטיות ולוחשת, מילים שלנו, קטנות, עם משמעות. אני מושיט
יד, מלטף קרוב לשפתיך, נשבה בעינייך המרגיעות ושואל, האם את
אמיתית?. ואז קצת כואב, את מתרחקת, יותר כואב, האם את קיימת?.

לפתע היא נעמדת ממש קרוב אלי, או אולי רק לספסל?.  מבינה שיש
לשאוב אותי החוצה, ממצולות ים השברון. אז שואלת לאט לאט,

"אפשר לשבת?".

אני באחת מרים מבט, קצת נבהל מעצם קיומך כל כך קרוב. נפשי
שואלת, את קיימת?, את אמיתית?, וגופי עונה לך,

"אני?"  

כלא בטוח בקיומי. חיוך נבוך. הבנת שאני ממש לא שם,

"אתה ממש לבד פה"

את אומרת, בשילוב של ביישנות ומתיקות שאפשר למצוא רק בקולך.
ובעולם המחשבות שלי. שלמות, חום, אהבה, ילדים יפים רצים בסלון,
אני מכין לשתות, היא מוקסמת, מלווה את צעדי אליה עם שיר שמגיע
מהרדיו, ויוצא לי,

"מה?".

את צוחקת,

"זוז קצת, אני ממש עייפה".

לא זז, המבט קפוא, הידיים נעולות, אין מה להגיד, השימוש
במילים כל כך מוזר פתאום. אז את יושבת ממש צמוד, בתנועה חדה
נוגעת לי ישר באף.

"אני תמר".

בשנייה הכל הפשיר. נשימה עמוקה והדופק חזר להשמיע צליל. אני
עדין מהופנט ומגלה לך,

"ואני כבר לא לבד".