בליל שבת, ביושבנו לאחר ארוחה דשנה, הזכירה לי אמי סיפור
אודותיי מימים רחוקים  שכבר הספקתי לשכוח. מקווה שתאהבו.
היה זה בכיתה א',  בבוקר יום שישי.
הייתי מרוגש לקראת טקס קבלת שבת שהמורה נחמה, הייתה עורכת לנו
כמידי שבוע. מאז ומתמיד היה היום השישי אהוב עליי מיתר ימות
השבוע . אומנם יום שישי זה, היה מיוחד אף יותר מכל ימי שישי
-אחיו. הפעם היה זה תורה של אימי לאפות את עוגת השבת לטקס,
ולכן הציפייה היתה גדולה.
כל זמן הטקס ישבתי זקוף ביידים שלובות וקשוב לדבריי מורתי על
קדושת השבת, במורא גדול.
לפתע פתאום, הגיחה אימי במפתן הדלת כשהעוגה ביידיה. מייד
נעמדתי, הכסא חרק לאחור. מרוב שמחה צהלתי בידיים פתוחות "אמא!
אמא!". המורה זעפה על שהתפרצתי לדבריה ונזפה בי קשות שאשוב
למקומי. צעקה אחרי צעקה. השפלה אחרי השפלה. לא יכולתי לעמוד
בכך ועיניי הבורקות התמלאו בדמעות ששטפו בנהרות את לחיי. אימי,
עורכת דין במקצועה. מנהלת דאז כשלושים עובדים תחתיה. מורא מאדם
-  זר לה. אישה חזקה מאין כמותה - לא יכלה לשאת את דמעותיי
ופרצה אף היא בייללות.