נועה: "שלום.
קוראים לי נועה."

קבוצה: "שלום, נועה."

נועה: "ואני גמדה.
לא, לא גמדה..."

מדריכה: "נועה, אנחנו מקבלים אותך כאן בכל דרך וצורה שהיא."

נועה: "כן, כן, אני יודעת. אוקיי, טוב.
אני נועה, ואני מקורבת לקרקע."

קבוצה: "אנחנו אוהבים אותך, נועה."

נועה: "וואלה?
חשבתי שאתם מעדיפים אותנו גבוהות ובלונדיניות."

מדריכה: "ואיך את מרגישה עם זה?!"

נועה: "עם הבלונדיניות?!
וואללה, בפנאן. לא אכפת לי."

מדריכה: "עם היותך גמ... מקורבת לקרקע."

נועה: "אה... זה.
כן, טוב, איך אני אגדיר את ההרגשה הזאת...
חרא.
זין.
קקי.
רע.
זוועה.
נורא.
נורא ואיום.
כמו אייליינר יבש.
כמו..."

מדריכה: "תודה, נועה."

נועה: "טוב, האמת היא שלא תמיד הייתי מקורבת לאמא אדמה. באמת.
פעם גם נחשבתי גבוהה.
עד... עד שהגיע מר מחזור, והחליט ש'זהו, נועה, מהיום את
מתגמדת.'
זאת אומרת, זה לא הוא שהחליט את זה, זה ההורמונים וגנים וכל
זה. אבל הוא מעין מודיע על 'טוב, מהיום את מטר שישים וככה
תישארי לתמיד'.
והוא, כולו שקוע בעצמו 'לא אכפת לי שהחבר שלך מטר שבעים וחמש,
וההורים שלך מטר ששים ותשע ומעלה, או האחים שלך, או החברים
שלך.
גם לא אכפת לי שהקבר של סבתא שלך גבוה יותר.
את נמוכה, תשלימי עם זה.'"

מדריכה: "והקשבת ל'מר מחזור'? הפנמת והשלמת עם העובדה הזאת?"

נועה: "וואללה, לא.
למה מי הוא שיגיד לי להסתפק במנת איי קיו של פאקצה? 1.60 חה.
אני חלמתי על דוגמנות, משחקי כדורסל עם הילד מטר תשעים שלי,
ו... נו, תמיד רציתי להתכופף כדי לעבור מתחת למשקוף."

מדריכה: "ואם 'מר מחזור', בואי נקרא לו גנים, החליט שאת המשקוף
תעברי בנוחות?
ולך אין איך לשנות את זה, מה את תעשי?"

נועה: "טוב, האמת היא שהשאלה הזאת עברה לי בראש כמה וכמה
פעמים, כמובן.
זה לא שעוברים על מטר שישים בשתיקה, אולי בדריכה כן, אבל
בשתיקה. בחיים לא.
אז בהתחלה, כמו כל בנאדם נורמלי, עם משרה קבועה והכנסה טובה,
כלב ובית במרכז תל אביב, הטבעתי את יגוני באלכוהול טהור..."

מדריכה: "ולא חשבת שזה לא מה שיעזור, לא התעוררת כל בוקר..."

נועה: "צהריים, ערב ככה."

מדריכה: "צהריים... עם האנגאובר והאשמות והבטחות גורפות שלא
תשתי יותר?"

נועה: "ברור.
לנגב את הריר מקצה השפה ולהאמין שהערב יהיה האחרון, היה חלק
מהשגרה.
אבל כמובן, אני מוותרת לעצמי בקלות, כי אני עצלנית...
והמשכתי לשתות. כמו כל בנאדם רגיל."

מדריכה: "אז אני מבינה שהפסקת עם האלכוהול."

נועה: "ברור.
אני לא רוטשילד.
אז התנסיתי בכל מיני סוגים של דשא, וכסיסת ציפורניים, שאגב לא
נפטרתי מההרגל עדיין.
והבנתי שלא עוזר.

זאת אומרת, ראיתי שאני עדיין מקורבת, לא שחשבתי שזה יגביה
אותי.
אז באתי לפה. ועכשיו תורכם לענות על כמה שאלות."

מדריכה: "שאלות כמו מה למשל?"

נועה: "מה אני לעזאזל עושה מפה.
אפילו לרצפה עם הרגליים אני לא מגיעה!"

מדריכה: "נועה, פה אנחנו לא צועקים.
אז הנה, הגעת בדיוק למקום הנכון. אנחנו נעזור לך למצוא תשובה,
בעזרת תהליך עמוק ואינטנסיבי של קבלה עצמית."

נועה: "קבלה שמבלה, אני לא מדונה.
אני רוצה תרופה עכשיו."

מדריכה: "אני מצטערת לבשר לך, אבל פה אנחנו לא מאמינים בכדורים
ובקיצורי דרך.
את תצטרכי לתת לנו לעזור לך, אחרת לא נצליח בתהליך."

נועה: "אז בעצם, אני משלמת לכם, כדי שאני אגיע לתשובה לבד?!
בוא'נה, אולי אני ננסית, אבל מפגרת אני לא."

מדריכה: "נועה, זה בחינם."

נועה: "וואללה..."

אנונימי: "וואללה."

נועה: "שתוק!
מי שאל אותך בכלל, יא גמד."