סיפור שנכתב עבור מי שאינו רוצה בו

הכיסא הרעוע חרק תחת משקלה של מגיפה, צליל עמוק וחם כמו העץ
שממנו נבנה, ולרגע דימתה לעצמה כי העולם כולו חורק תחת כובד
נשימתה. היא שמעה את הכפור שורק מחוץ לחלון, סערת רפאים
המתכוננת להעיף את הבקתה החמימה לארץ-עוץ.
האש באח השמיעה קול פצפוץ נעים ומרגיע, ומגיפה נשענה לאחור
והחלה מחפשת בעיניה את הפסקה שבה נעצרה. בלייד ראנר קרץ אליה
כמו ניצוצות הלהבה באח. מחשבה התגנבה לראשה לפתע, והיא הניחה
את הספר מידיה והביטה נכחה. מוות נעדר מזה שלוש שעות, ובחוץ
סופה. השלג נערם על הקרקע, וגובהו הגיע, להערכתה, לקרסוליו. אם
הסערה תימשך, והוא לא ישוב - הוא עלול לתעות בשלג, ואף להיקבר
תחתיו. הלובן הבוהק יסנוור את עיניו הבהירות והרגישות, והוא
עלול ללקות בעיוורון שלגים; הקור המקפיא עלול לצרוב בעור ידיו
היבש, האדמומי, החם; נעליו הכבדות עלולות לשקוע ברוך חסר
הצורה, דמוי הצמר-גפן, ששכן על האדמה כעת.
לא, חשבה לעצמה, אסור לי לשקוע במחשבות הללו, הלא ברור לי
כי מחשבותיי משפיעות על מהלך הדברים. היא עצמה את עיניה
בחוזקה, והרימה את הספר. לאחר שמיקמה אותו אל מול אפה, פקחה
שוב את עיניה. "הדלת נפתחה, במידה מוגבלת; פריס, בלי שום אור
בחדר מאחוריה, הציצה למסדרון האפלולי. 'אתה נשמע שונה,' אמרה,
'מבוגר יותר.'"
מגיפה מצמצה בעיניה. משהו משונה החל להתרחש. אותיות המשפט
שעמדה לקרוא החלו מרצדות כשלטי ניאון בחג המולד. לאחר מכן
החליפו מקומות, ללא כל היגיון או צורה. הן בהחלט לא ניסו ליצור
מילים אחרות, או סדר כלשהו. האותיות המרקדות נראו כעושות את
דרכן מעלה - אל מחוץ לדפי הספר. הן התערבלו והתאבכו מעליה
כתמרות עשן, ועד מהרה מילאו את החדר כולו, מכלות את האוויר
בקולות יניקה. האותיות הסתחררו סביבה במחול מטורף, נשזרות
בשערה וחודרות אל עיניה, מברישות על עורה כמשבי רוח, מזמזמות
כנחילי דבורים מכוכבי-לכת אחרים.  מה קורה לי? נשמע קול
ההיגיון ממעמקי מוחה של מגיפה, וידיה קפוצות לאגרופים; זה
לא ייתכן. אני הוזה. נדמה כי נחיל האותיות קרא את מחשבותיה,
והתנועה סביבה החריפה עד כי הרעש היה כה בלתי נסבל, והיא כיסתה
על אוזניה בידיה בחוסר אונים. לרגע היו האותיות כה צפופות,
שורטות ופוצעות בבשרה, ונדמה היה לה כי התערבלו אל מחזור דמה
והשחירו אותו. ורידיה בערו ועפעפיה היו נעולים כבריחי מתכת.
לפתע הבינה, כאילו נודע לה דבר מה בעל ערך שלא יסולא בפז, כי
התחושה נעמה לה. חוסר האונים המוחלט, האינות המוחלטת שבמצבה -
נעמו לה כמגע ידיו של מוות.
שתי מחשבות הבזיקו במוחה באותה העת: האחת - האם יש כל-כך הרבה
מילים בספר אחד, בעולם אחד? ומשנתה - האם זהו מוות, המנסה
להעביר מסר מבעד לעולם הממשי?


השלג חרק תחת מגפיו הכבדים של מוות כאילו דרך על רצפת עץ
עתיקה, זועק תחת נעליו כמאיים לפרוץ מתחתיו ולנקום את נקמתו על
שרמס אותו. לרגע נתמלאה מחשבתו בחום המתוק השורר בבקתה שהשאיר
מאחור, וריח קרמל עמד באוויר. משונה, חשב, הרי אינני מסוגל
להריח דבר. הוא משך בכתפיו והמשיך ללכת. מחשבות מעין אלה נראו
לו רחוקות, מרחקן כסך ימיו עלי אדמות - או שעות מסעו, אבוד
בלובן האינסופי. מגיפה בוודאי עסוקה עדיין בספר, אולי טרם
נתבהרה מחשבתה ואינה יודעת כי אני מאחר לשוב, חשב לעצמו
ונאנח. אדי כפור נעו במעגלים סביב פיו כל אימת שנשם.
"'אני אעצור את נשימתי.'
'בחייך,' אמר ריק. 'אי-אפשר לעשות דבר כזה.'
'באנדרואידים,' אמר פיל רש, 'אין שום הצתה אוטומטית של עצב
וגוס, כפי שיש אצל בני אדם. לא לימדו אותך את זה באימונים? אני
למדתי את זה לפני שנים.'
'אבל למות ככה,' מחה ריק."
הוא גיחך לעצמו. מגיפה והוא היו מאוחדים - דעת שניהם הייתה
נתונה כעת לבלייד ראנר ולא לסכנת החיים המרחפת כצל מעליהם.
הוא הביט סביבו בייאוש, מסיט את נחשי שערו השחור משחור מפניו
באצבעות עטויות כפפות. בכל פעם שעצר מהילוכו היה הקור חודר
לעצמותיו ביתר שאת, ולכן השתדל להמשיך ללכת ויהי מה; עתה
נתחוור לו כי צעד במעגלים. קרחת יער עטויה כפור הקיפה אותו מכל
צדדיו. הוא נעצר בעל כורחו ורגליו החלו טובעות בשלג, הוא הגיע
עד לקרסוליו; אם תימשך הסערה, אני עלול להיקבר ולא להימצא עד
בוא האביב. לבו הלם כמבקש לנוס החוצה מגופו, וידו נעה מאליה
אל מיקומו של הלב בבית החזה, כמו מנסה למנוע את מנוסתו. אולי
אוכל לשחזר כיצד הגעתי לכאן, חשב לעצמו, לא ייתכן שהתרחקתי
עד כדי כך.  בעיני רוחו ראה את הסלע שעל פניו חלף ברגע שהבין
כי המסלול שבו הוא מהלך אינו מוכר לו כלל וכלל. צבעו של הסלע
היה משונה, שחור כדיו על דפיו הלבנים של ספר, שחור כשערו על
רקע השלג. כיצד יוכל לחלוף על פני סלע שכזה מבלי לשים אליו
לבו? זוהי תקוותו היחידה. אך לובנו של השלג היה עז כל-כך,
ועיניו של מוות רגישות כל-כך, עד כי קשה היה לו לפקוח אותן.
עיוורון שלגים, חשב לעצמו, כך קראה לזה מגיפה. הוא שפשף את
עיניו וחש אותן מאדימות. הכול נראה מעורפל עד אימה. הוא נאחז
בגזע עץ רחב ומחוספס, וחש את ממשיותו נמסה למגעו - הוא היה
מוות, העולם כולו נענה לתחושותיו ולהלך רוחו. כל גופו דאב,
אצבעותיו קפאו ונעשו נוקשות כאצבעותיהם של המתים. הענפים
העירומים לחששו בלעג ברוח העזה. הכפור עטף אותו, צורב את עורו,
מעלה בו זיכרונות עלומים, מתכתיים, ארגמניים. האוויר קרע את
גרונו עם כל נשימה, והוא חש את בשרו מבעבע כתוכו של הר געש.
לפתע פקח את עיניו, ולבו נמלא נהרה נפלאה. ואז נתגבש הכפור
לישות לפניו, חיבוקו עז כזרועותיה הרעילות של מגיפה.


מגיפה כיסתה את פניה בידיה, מתענגת על סבלה.
כל-כולה דאבה, כל גופה בוער בחמת זעם, מנסה לסלק ממנו את נשמתה
לעד.
בכוחותיה האחרונים צעדה אל הדלת, ופתחה אותה לרווחה.
נחיל האותיות נעצר, ולרגע נתלה באוויר כתוהה. כעשר שניות חלפו
להן, ועשרה מיני נצח חלפו אתן. אז נפנה הנחיל אל הדלת, והסתלק
בשאון שכמותו לא שמעה מגיפה מעודה, שאון שדמה למיליון זוגות
כפות ידיים מוחאות כף ומקיזות את דמן במזרקים משומשים על קירות
פח לוהטים במהלך סופת מטאוריטים שתחריב את העולם.


נחיל האותיות נורה אל החוץ הקפוא במעין אושר נמהר, ובנשמתה
של כל אות בערה הידיעה שעליה להתמקם בנקודה המדויקת שנוצרה
עבורה ביום שבו נוצר הזמן.


מוות היה שרוע ברפיון תחת העץ העתיק, מתעטף בכפור כבמעיל
צבאי ישן. לפתע צבט הכפור בלחיו, ועיניו נפקחו כמו בלחיצת
כפתור. המראה שנגלה לפניו לא דמה כלל לסיוטי הלילה שפקדו אותו,
אי-שם בחייו הקודמים.
לרגע טעה לחשוב כי הוא מביט בנחיל דבורים אינסופי, נחיל שנראה
כי הגיע מיקום מקביל כלשהו, ותהה אילו דבורים יוכלו לשאת את
הקור הנורא השורר בחוץ... אך לא היו אלה דבורים. הגוש המזמזם
הנע לעברו היה נחיל של אותיות.

פריס-נקסוס-6-אנדרואיד-כבשה-חשמלית-תחנת-משטרה-
אנושי-דקארד-צייד-גולגולות-אמפתיה-וויגט-קמפף-נמלט-
איזידור-רוי-בייטי-מיוחד-אקדח-לייזר-ידידכם-בסטר-תורת-
מרסר-רייצ'ל-קרפדה-עוגב-נפש-טלוויזיה-פילק-הגירה-
למאדים-סכיזופרנים-סכיזואידים-חיישנים-מלאכותי-חליל-
הקסם-עכביש-בניין-ברחוב-מישן-דיכאון-עז-תתבלי-ותמותי-
וידפון-בית-חולים-לחיות-מחמד-האבק-ספל-קפה-שחור-וחם-

לנגד עיניו המשתאות של מוות התגבש נחיל האותיות לסלע מוצק.
צורתו הבראשיתית העידה כי היה שם, עומד במקומו ולא נע, מאז
ומעולם. החריצים בחלקו התחתון העידו על חורפים רבים, ארוכים
וקשים, ששרד בעוז בעמדו במרכז-כל-מרכזי הסופות עלי אדמות, מספר
בדממה את סיפורו של היקום שצמח יש מאין. חלקו העליון נראה
כראשה של חיה מיתולוגית, מבריק ונקי, מאות עיניים בוערות בו
כסנה במדבר השלג הרטוב.
מוות קם על רגליו וכשל לעברו של הסלע, שלפתע נראה לו מוכר
כפניה של מגיפה.
מעברו הנגדי של הסלע התגבשה דמותה של מגיפה כהזיה שמקורה
בהרעבה עצמית בכפור, ימים ארוכים של בדידות חסרת שם תחת השמים
שידעו לספר אגדות רכות כאלפי שמיכות ינקות. אך היא הייתה
אמיתית, והיא התקדמה לעברו בצעד מהוסס, משוכנעת בעצמה כי היה
מוות הזיה הנובעת ממוחה הקודח.
לבסוף נפגשו ידיהם ונאחזו זו בזו עד שהיו לאחת; אחריהן נצמדו
גופותיהם זה לזה בקול חבטה שהדהד ביקום כולו, ומפולות שלגים
התגלגלו בהרים. מוות ומגיפה היו לאחד תחת סלע האותיות.
עתה, משהתאחדנו, נשמע קול רועם מחזה של הדמות העומדת בשלג,
נוכל לבסוף לברוא את ייעודנו---
סופו של המין האנושי.