לפני כמה חודשים, היה איזה הרצאה של איש אחד שסיפר על ימי
התיכון שלו ואיך הוא הגיע לאיפה שהוא עכשיו, מאמן כדורגל
שהגשים את החלום שלו וגם טיפל בילדים כפי שאהב לעשות.

הכי חשוב לדעתי כפי שאמר, שתאמינו בעצמכם. אם אתם רוצים להשיג
משהו בחיים, להצליח באיזה מבחן, אל תחשבו :"אני בטח אכשל, כי
אני כל הזמן נכשל, ואני לא אצליח כי אני לא יודע את החומר."

אם תחשבו ככה באמת לא תצליחו, צריכים לשנות צורת חשיבה ולהאמין
בעצמכם שתצליחו, לפתח הערכה עצמית יותר גבוהה ולהצליח.

לעשות את הדברים בשביל להצליח. אם אתם רוצים להצליח, אתם
צריכים להשקיע, אם מדובר בעבודה, בלימודים בכל דבר שקשור
לחיים.

אני אפילו די הצלחתי השנה. 90 בבוחן במתמטיקה עוד לפני השביתה,
אפילו 92 באנגלית ואולי אוכל לעלות בשניהם ל4 יחידות השנה מי
יודע? ובחיים לא חשבתי שאגיע לציונים כאלה ועוד עם מקצועות
שתמיד היה קשה לי.

ואיך הצלחתי? למדתי בשביתה עם מורה פרטי, במקום שמלמדים שם
מתנדבים, ורציתי להשקיע האמנתי בעצמי וזה מה שקרה.

אני כבר לא אהיה אותה אחת בכיתה ח', שלא היה אכפת לה מכלום ואף
פעם לא באה לביה"ס, לא מקשיבה בלימודים.

כבר הבנתי את טעותי, ואני כבר בתיכון ואני רוצה להצליח
בבגרויות אז צריכים להשקיע!

כמה קשה זה לחרוש ולחרוש, להתרגל לשיגרת הלימודים שוב...

אבל זה משתלם בסופו של דבר.

למה כ"כ חשוב להצליח בלימודים?

אם רוצים להיות באונברסיטה או בעתיד הלאה לעבוד במשהו גם צריך
תעודות בגרות.

אבל כפי שאומרים, לימודים זה לא הכל. יש חוכמת חיים
הכל קשור במחשבות, איך להצליח, הכוח הרצון, אם יש בלאק אאוט
במבחנים או חרדת מבחנים לנסות לגברו על זה.

זה הכל קשור למחשבות, לתת מודע לתת למחשבות להניע אותם לדברים
טובים.

אם אין חשק לקום לביה"ס, לא עוד לחשוב על הבוקר:"אוף אין לי
כוח ללמוד עכשיו, אני לא רוצה ללמוד היום, איזה באסה יש
ביה"ס." זו מחשבה לא טובה. כשהייתי בחטיבה חשבתי כל הזמן ככה
על הבוקר, ובגלל זה לא באתי, לא השקעתי, ולא הצלחתי להתקבל
למגמה שפעם רציתי, רק בגלל עודף החיסורים שלי.

כמה שהברזתי, שחשבתי שזה לא חשוב החיסורים, לא ניסיתי להקשיב.

ומה עוד גורם לא להצליח?

לא להקשיב ללימודים ולחשוב על דברים שבחיים שלך, אם אתה חושב
כמה כולם מעצבנים אותך ויורדים עלייך, וממציאים עלייך שמועות
וזה יפריע לך להתרכז בלימודים רק בגלל החששות מהילדים מהשכבה
שלך.

צריכים להתחיל פחות להתעצבן מדברים פעוטים כאלה, ולנסות לגבור
עליהם ופשוט לא להתייחס לזה.

מה זה חשוב מה אחרים אומריםעושיםחושבים?

באים לביה"ס בשביל ללמוד, אפילו שיש ילדים שלא סובלים
בלימודים.

כמו שאני כבר הבנתי מהחיים, שלא טוב לברוח מכולם. מה זה
יעזור?

ביסודי, כ"כ שנאתי את הכיתה שלי, שחיכיתי עד כיתה ו' כדי
שאעבור כבר מהכיתה לחטיבה אחרת ואפתח דף חדש וזה באמת מה שקרה,
לא הייתי צריכה לשמור איתם על קשר וברחתי מהם כל הזמן. עם
הזמן, הבנתי שלא הייתי צריכה להיות כזאת מתבודדת, שלא מנסה
להתחבר, חסרת ביטחון, ורחמים עצמיים.

עם הזמן השתניתי מאוד, התבגרתי, עלה הביטחון. וכרגע פתאום
בתיכון ילדים שהיו איתי ביסודי חלק מהם שלא ראיתי לפחות
שנתיים, אני רואה אותם כל יום. בהתחלה היה לי קצת קשה כי לא
התרגלתי.

אבל מה? מתרגלים בסופו של דבר זה לא כזה נורא.

כמו שיש את הילדים האלו, שתמיד לא מקשיבים למורים, הם
"הליצנים" של הכיתה, שמפריעים ותמיד מרביצים לכולם בהפסקות ויש
להם מיליוני הפרעות ורוצים לסלק אותם מהביה"ס.

הם אלה שנדפקים ואנחנו גם בגללם. בגללם יש לנו בחנים, מבחנים
שהמורים עושים בגלל שהם הרעישו, או שהם מפריעים ללימודים.

זה לא אשמתנו שהם בחרו להיות בדרך הזאתי, לא להתייחס ללימודים
בכלל לא להתרגל לכך.

יש הרבה ילדים מהכיתה שלי, שיש להם בעיית ריכוז היפראקטיביות
וקשב.

בטח זה מעצבן...

אבל צריכים לשים זין עליהם ולנסות להקשיב ללימודים ולא להתייחס
לכך שהם צומים כ"כ.



הנה עכשיו אני נותנת לעצמי מטרה, לנסות כמה שפחות להבריז.
בביה"ס שלי לא אוהבים חיסורים, אסור יותר מ30 חיסורים ואז
מסלקים אם לא באים לביה"ס ויורד מהציון.

מה היה כל השנה? שבועיים וקצת לימודים עוד לפני השביתה שמתוך
השבועיים לא באתי רק יום אחד.

והכי טוב "לחסוך" את הימים של ההברזות רק בזמן שבאמת חולים ולא
בגלל שסתם לא היה לי חשק לבוא לביה"ס.



עכשיו אני רואה את עצמי, אני כבר התרגלתי יותר לתיכון הזה,
פחות לחוצה בהפסקות. הזמן עשה את שלו ולמדתי להיות יותר רגועה,
בערך יותר עם סבלנות.



זה כל מה שלמדתי מטעויות בעבר, והעליתי בכיתה ט' את הציונים
מממוצע 70 ל80. מקווה שגם השנה אעלה.