"מי שיצליח להעיר את הנסיכה שלי , יזכה בהכרת תודתי הנדיבה"
שמעתי את אמא של ליליאן מוציאה את המילים האלה ולמרות שהיא
עמדה קרוב אלי הד מילותיה הגיע אלי כאילו הוא עטוף בצמר גפן.
לא יכול להיות שהיא באמת אמרה את זה, נכון?
מסתבר שכן.
זה לא היה סוד שאמא של ליליאן לא חיבבה אותי. "מה את מוצאת
בו?" שמעתי אותה אומרת לליליאן יותר מפעם אחת, אף פעם לא
בנוכחותי, ותמיד עם תדהמה בקולה. בפעמים הראשונות לילי ניסתה
להתגונן אבל  לאחרונה היא הייתה פשוט שותקת. לא אמרתי לה
שהשתיקה שלה כאבה. לא אמרתי שההתגוננות שלה כאבה פחות אבל עדין
כאבה. לא היה לי מה להגיד, לא רציתי שלילי תריב עם אמא שלה.
התנערתי משרעפי, "מה אמרת?" שאלתי?
אמא של ליליאן התעלמה ממני ופנתה לעדר החברים, בני זוג לשעבר
וקרובי משפחה שעמדו סביב מיטתה של ליל בסוויטה הפרטית בבית
החולים. "לפני שבוע לילי סיפרה לי על חלום שהיה לה".
זה היה חדש, חשבתי, לילי לא סיפרה לי על שום דבר כזה. הסתכלתי
על לילי כדי לקבל אישור אבל היא פשוט שכבה שם, באותה תנוחה שבה
היא שכבה ביומים האחרונים. שערה השחור, החלק הקיף את פניה
העדינות והיא שכבה שם, שפתיה האדומות כהות יותר מתמיד כניגוד
לעורה הלבן. אפשר היה לחשוב שהיא שקעה בשינה עמוקה לולא כל
הצינורות והצפצופים.
"לילי היקרה סיפרה לי שהיא  חלמה  ובחלום היא ראתה את עצמה
שוכבת בתוך ארון זכוכית .  היא סיפרה לי שהחלום הבעית אותה שכן
היא לא יכלה לזוז או לדבר".
אמא של ליליאן עשתה הפסקה קצרה כדי לוודא שכולם מקשיבים לה
"אבל אז, היא סיפרה לי, הגיע משום מקום נסיך. היא לא יכלה
לראות את פניו בגלל האור הרב שהקיף אותו אבל היא ידעה שהכול
יהיה בסדר".
יכול להיות שהייתי צריך להבין את אמא של ליליאן. יכול להיות
שאם  הייתי במקומה הייתי עושה את אותו הדבר. האישה הזאת הזמינה
כרגע את כל מי שבחדר, לדבר,לחבק ובעיקר לנשק את הארוסה שלי.
לפני שהספקתי למחות אמא של ליליאן חסמה אותי. "אתה לא רוצה
שלילי תהיה בסדר? אתה לא מוכן להקריב הכול כדי שהיא תהיה
בסדר?". היא אמרה את זה בנעימה מאשימה כאילו אני לא רציתי
שלילי תבריא, כאילו באשמתי היא התמוטטה לפני יומיים באמצע
ארוחת הבוקר.
"כ..מובן  שכן" נהמתי לעברה.
"ללילי אין חבר?" שאל מישהו וקול קטן בתוכי שר הללויה.
"הוא היה פה יומיים ולא עשה כלום" סיננה אמא של לילי. "הגיע
הזמן שמישהו אחר ינסה.
ידעתי למה היא מתכוונת שהיא אמרה את זה, היא התכוונה "כל אחד
אחר מלבדי".  יומיים ישבתי לצד מיטתה, מחזיק את ידה, מדבר אליה
מספר לה עד כמה אהבתי אותה עד כמה הייתי מאושר איתה. סיפרתי לה
סודות שאף פעם לא העזתי לספר לה שהייתי ער, על הפעמים שרציתי
להיות לבד ושיקרתי ואמרתי שאני עסוק. דיברתי אליה עד שנגמרו לי
המילים. בערב לקחתי את המברשת ואת משחת השיניים שהאחות השאירה
לידי, יצאתי לצחצח שיניים וחזרתי לשבת לידה. יכול להיות שהיה
שם אוכל, יכול להיות שאכלתי אני לא זוכר, כל מה שזכרתי היה
הבעת פניה המופתעת של לילי בשעה שצנחה לרצפה. המשכתי להריץ את
אותו הרגע עוד פעם ועוד פעם בראשי , מקווה כנגד כל הגיון שאם
אני אריץ אותו מספיק אני אבחין במשהו שלא הבחנתי בו מקודם
ואוכל להציל את לילי.
לא אמרתי כלום בשעה שהחבר לשעבר של לילי דיבר אליה ונישק אותה.
לא אמרתי כלום בשעה שאנשים אחרים עשו את זה. הרגשתי אשם, כל
שנייה שעברה הוסיפה קילוגרמים למשקל האשמה שלי עד שהוא היה כבד
מהעולם כולו. אותו חלק הגיוני בי  דיבר בתוך ראשי אמר שאני לא
צריך להרגיש אשמה, שאני צריך להעיף מפה את כל האנשים האלה לכל
הרוחות. אותו חלק היה חלש, אימפוטנט, החלק של אמא של ליליאן
שאמר "אתה אשם" השתלט על כולי.
ישבתי שם בלי לזוז, עד שכולם הלכו. ישבתי שם בלילה מעביר יד
רועדת על שיערה של לילי שלי, רוצה להתנצל, בלי לדעת על מה, אבל
לא מסוגל. ישבתי שם עד שסיבוב הרופאים הראשון של הבוקר הגיע.
הרופא בדק את המוניטורים והמהם לעצמו משהו. הוא הסתכל על
ליליאן מרים את עפעפיה ומאיר לתוך עיניה עם פנס קטן.  ללילי
שלי שלא יכלה לסבול אור שמש חזק ושלא נהגה בלילה כי האורות
הגבוהים של המכוניות הכאיבו לעיניה. הזזתי את היד של הרופא
בעדינות. "לילי שלי" לחשתי ואז  בעדינות, כדי לא להכאיב, חפנתי
את לחיה ביד אחת והתכופפתי כדי לנשק את שפתיה.
יד הדפה אותי מעל לילי.  הייתי מוכן להרוג את הרופא הזה באותו
הרגע, איך הוא מעז להפריד בינינו. ואז קלטתי שלא הרופא הדף
אותי.  לילי חיככה אלי, חיוך שהפשיר את הקור הנורא שגדל בתוכי
"אמרתי לך שאתה  יכול להרוג ציפורים קטנות עם הבל הפה שלך
בבוקר".