כוכבי הרקיע ליוו במבטם הסקרן את המחלקה שצעדה בעקבות מפקדה
הצעיר חזרה אל המוצב.
הסיור תם וכל מה שיונתן בן ארי רצה כעת היה להניח את ראשו על
הכר ולשקוע בשינה עמוקה, כזו שכמותה לא חווה זמן רב. החיילים
הסירו מעליהם את החגור והקסדה ומיהרו לפנים הבונקר, רק יונתן
אינו ממהר לעשות כמותם, הוא נכנס פנימה בעקבות חייליו ומוודא
שכול אחד שלם ובריא, בגוף ובנפש, מחייך אליהם והם מתמלאים אהבה
אליו, איך הוא מסוגל להישאר כל כך נמרץ, אחרי שכל היום עבד
בשעה שהם נחו. כיצד הוא מסוגל להיות כה אמיץ, הרי הוא ודאי
פוחד, אך גם אם כל אלו נכונים, אין זה מצטייר על פניו, אפילו
את החגור לא הסיר מעל מותניו.
אחרי שסיים לבדוק שכולם בריאים ושלמים שכל הציוד הוחזר למקומו
וכל הנשקים פרוקים ונצורים. הוא פנה למגורי הקצינים. חדר קטן,
ארבע מיטות, לוטה באפלה, הנורה הבודדה בתקרת החדר לא האירה
מעולם, הן רוב שעות היום היה לפחות אדם אחד שישן שם ואור לא
היה חיוני. בחדר מצא את עומר נאבק בשרוכי המגפיים שלו, הוא
ניסה להרחיב את שרוכי הנעליים מספיק כדי שיוכל להסיר את הנעל
בעדינות מעל רגליו הדואבות והנפוחות. יום שלם עמד על הרגלים
וכעת הרגיש כאילו כל הדם זרם לכפות רגליו וביקש לצאת מבעד
לנקבוביות העור, כשהבחין בחברו הטוב נכנס אורו עיניו.
יונתן התיישב על המיטה בכבדות והצליח להסיר את מגפיו במשיכה
אחת. עומר הביט בו בקנאה גלויה והשתרע בעייפות על המיטה." אני
לא מבין איך הרגליים לא כואבות לך, יוני..." אמר ועצם את
עיניו.
יונתן שלף מהתיק שהיה דחוס תחת מיטתו בקבוק לבן, שפך מעט
מתוכנו על כפות ידיו ומרח אותו על רגליו "גליה שלחה לי את
הקרם הזה... היא אמרה שאיזו זקנה סינית המליצה לה עליו..."
"חתיכת חברה יש לך... נוסעת לצד השני של העולם כדי להתנתק
מהצבא אבל נזכרת לחפש קרם לרגליים הקציניות שלך... מחר אתה
רואה אותה נכון ?"
יונתן שתק... הוא הניח את ראשו על הכר והסתובב אל הקיר. מחר
יהיה יום רביעי... גליה חזרה אתמול, אחרי שלושה חודשים במזרח
אסיה, שלושה חודשים בהם כל קשר ביניהם היה מושתת על המכתבים
הבודדים שהצליחו לעבור את הדרך הארוכה מהמזרח הרחוק לגבול
ישראל-לבנון, שלושה חודשים בהם לא היה מסוגל לחוש במגע שלה,
להריח אותה... והנה חזרה, עוד כמה שעות תהיה בזרועותיו, ודווקא
היום. למה דווקא היום...
בחדר השתרר שקט, מהמיטה השכנה עלו קולות נשימתו הכבדה של עומר,
במורד המסדרון נשמעו קולות החיילים השבים מהשמירה לעורר את
חבריהם למשמרת הבאה. בחדר השכן ישב אבנר, מפקד הפלוגה והעביר
למפקדת הגדוד את הדיווח היומי. השעה כבר מאוחרת, תכף יעלה
השחר, בחמש יהיה עליו לקום,לעבור על רשימות השמירה ליממה
הקרובה, לבדוק במחשב אם מש"קית הת"ש אישרה את הבקשות ששלח לה,
לנקות את הנשק... ובשש תגיע ההסעה דרומה ואבנר הבטיח עבורו
מקום ברכב לקריית שמונה. דווקא היום התעקש שיחזור ארצה, הרי
מחר כל החיילים יוצאים לחופשה לסוף השבוע. כל השבוע התווכחו
בעניין, הוא התעקש שאינו רוצה יחס מיוחד, הוא לא רוצה
שהחיילים ישאלו את עצמם שאלות, הוא לא רוצה לצאת לפניהם הביתה.
ואבנר התעקש, הוא צריך להיות בבית, אמר, במוצב הוא לא יהיה
עצמו, הוא יהיה כאן בגופו אבל ברוחו יהיה בבית, " עדיף שתהיה
שם, יוני" אמר אבנר " אני אתמודד עם החיילים ".
ונפשו חצויה, מצד אחד רצה כל כך להיות בבית, להיות עם גליה,
לחבק אותה, לנשק אותה. מצד שני הבית היה המקום האחרון שרצה
להיות בו היום. דווקא היום. מדוע החליטה לחזור דווקא אתמול, אם
רק הייתה מעכבת את חזרתה ביומיים היה מצליח לשכנע את אבנר
שיניח לו לצאת יחד עם החיילים משום שאז לא היו בו תהיות, לא
היו בו עכבות, הכול היה ברור, הוא אינו יוצא וזהו, אין לי מה
לחפש בבית היום. ואבנר היה ודאי מחייך בהנאה למראה התקיפות
שהפגין ומהנהן באישור בראשו. אך כל זה היה בעבר כעת היה המצב
שונה.
כשפקח את העיניים כעבור כשעתיים כבר החלו לבצבץ קרני אור
זעירות מבעד לחרך הירי שבתקרת החדר. אבנר ישב לצידו וניסה
לעורר אותו. בידו האחת חליפת מדי השירות שלו, בידו השנייה שקית
אוכל.
כזה היה מפקדו, והוא תמיד תהה כיצד מצא את עצמו בפלוגה של מפקד
כל כך אבהי. במעורפל זכר את מפקד הפלוגה בטירונות, קשוח,
מחוספס, ניסה להוכיח את מעמדו כאל בפני החיילים הצעירים שחששו
מחרון אפו של מפקדם. כעת כבר לא היה חייל צעיר, אלא היה קצין,
מפקד מחלקה, ואבנר היה רחוק מרחק שנות אור מאותו מ"פ. אותו
אבנר שאילץ אותו לצאת היום הביתה.
הדרך מתפתלת מקרית שמונה אל הקיבוץ, מצחו שעון על חלון
האוטובוס, עצים ושדות מקשטים את צידי הדרך ובאוזניו עוד
מהדהדות מילותיו של אבנר. "אתה צריך להיות בבית ולא משנה כמה
זה קשה"... איך הוא יכול לדעת כמה זה קשה, מעולם לא היה במצבו.
האוטובוס עובר את הצומת המרכזית של המועצה, הוא מצלצל בפעמון,
רותם לגבו את אחת מרצועות תרמיל הגב וניצב במעבר. נהג
האוטובוס מביט מבעד למראה לראות מי מתכוון לרדת במקום נידח
שכזה, מרחוק נראים כמה בתים נמוכי קומה על גבעה מכוסה פרחי
נורית, קיבוצו, 'יד דוד', במלוא הדרו. האוטובוס עוצר בצד הדרך,
הדלת נפתחת, רוח פרצים חובטת בבלוריתו, רגליו מספיקות בקושי
לפגוש באספלט הכביש וכבר נהג האוטובוס ממהר לסגור את הדלת
ולהאיץ ברכב הכבד להמשיך בדרכו. יונתן רותם לכתפו את הרצועה
השנייה ומתחיל לפסוע על שביל העפר דרך השדות. בתי הקיבוץ
הצטיירו על הגבעה הטובלת ברקע הרים כמראה נוף שוויצרי. השדות
נקצרו זה עתה, הקיץ בעיצומו, השמש תלויה במרומי השמיים
כאשכולית. והאדמה יבשה. רגליו עייפות מהדרך, כל צעד מפצח גושי
עפר תחת כובד המגף, עוד עשרים מטר וכבר ניצב שער המשק. ובביתן
השומר יושבת שרונה דוידוב, לובשת חולצת פועלים כחולה ושערה
הלבן נתון במטפחת. בחיוך רחב היא ממהרת ללחוץ על הכפתור הפותח
את השער, אחר פותחת את חלון הביתן ורוכנת החוצה.
"יוניל'ה... מה שלומך ? איך זה ייתכן... רק יום רביעי וכבר
מגיעים הביתה? אין יותר עבודה בצה"ל?"
"יש שלום עולמי שרונה " אומר יונתן בחיוך עוקצני "קיוויתי שזה
יגיע כשאני עודני בין החיים " משיבה לו שרונה באותה מנה ויונתן
ממשיך לצעוד אל תוך חצר המשק.
כביש האספלט הופך שביל בטון והאדמה היבשה הופכת כרי דשא רכים.
עייף ומזיע מהצעידה הגיע לבסוף לפתח החדר שלו ומצא את הדלת
פתוחה והחדר בעלטה מוחלטת. הוא הטיל פנימה את התרמיל והושיט את
ידו למתג החשמל.
מיד כשאור בהיר הציף את החדר נשמעה זעקה נרגשת, זוג זרועות
עדינות חיבקו את צווארו ושפתיים אדמוניות דבקו בשפתיו.
"הפתעתי אותך ?" שאלה גליה במבט מחייך, עיניך הכחולות בורקות
אליו, גופה החטוב נתון בחולצת משי שרכשה בתאילנד.
"ללא ספק " אמר ונשק לה פעם נוספת, כך הוא רוצה להישאר, קפוא
במימד הזמן, בנשיקותיה של גליה.
"כשראיתי אותך מטפס בשביל מיהרתי לכאן " אמרה ומשכה אותו אל
מיטת היחיד שניצבה מתחת לחלון
הוא התיישב על המיטה וגליה מיהרה להתמקם על ברכיו ולנשק את
צווארו.
"גליה... את לא מעדיפה שאני אתקלח קודם... אני די מסריח" קולו
המתנצל בקע בקושי מבין נשיקותיה
גליה פסקה והביטה בו בתימהון " עזבתי אותך לשלושה חודשים...
אני לא יכולה לעזוב אותך עכשיו " היא חזרה לנשק אותו, בידיים
זריזות פתחה את חולצת המדים הספוגה בזיעה ולחצה את החזה השרירי
אל המזרן.
בשעת החשכה הראשונה פנו בשניים לסעוד את ארוחת הערב, בניין חדר
האוכל היה הבניין הדו קומתי היחידי בקיבוץ 'יד דוד '.
הבניין ניצב בדיוק במרכז הקיבוץ, ורחבת המרצפות בחזית הבית
הייתה הומה חברים שהגיעו לסעוד אל לבם. כשהתקרבו יונתן וגליה
לבניין קידמה את פניהם עדנה, סבתו של יונתן, בחיוך רחב.
"אתה נהיה גבוה יותר בכל פעם שאני רואה אותך " אמרה וחיבקה
אותו בחוזקה " טוב לראות אותך"
"גם אותך סבתא " אמר במבט מעורפל, כרך את זרועו סביב כתפה של
האישה הנמוכה בעלת התלתלים הלבנים ויחד עם גליה נכנסו לחדר
האוכל
"כל כך יפה היה מצדו של המפקד שלך לשחרר אותך מוקדם כדי שתוכל
להיות פה מחר " אמרה עדנה כשהתיישבו לבסוף לצד אחד השולחנות
עם מגשים עמוסים במזון "כשאתה לא יכול להגיע אני מרגישה יותר
רע ביום הזה"
יונתן שתק ובהה בצלחת שלפניו.
באותו רגע סיימו אחרוני האנשים להתיישב בחדר וחוה, דודתו של
יונתן, אישה כבת ארבעים בעלת שער בלונדיני קצר קמה ממקומה
ופילסה לה דרך בין השולחנות לבימת עץ קטנה שניצבה במרכז החדר
ושימשה לטקסי קבלת השבת וארועים אחרים שהתקיימו בחדר האוכל.
היא הרימה את ידה באויר וכיככה בגרונה כמה פעמים כדי לסמן
שברצונה לומר משהו, מיד השתרר שקט וכולם הפנו מבטם לכיוונה.
"חברים יקרים, כמו שאתם ודאי יודעים מחר נציין את יום השנה ה15
לנפילתו של יקירנו, שאול בן ארי, נתאסף ברחבת בית הקברות בשעה
עשר. אחרי העלייה לקבר נתכנס במועדון לחבר כמו בכל שנה "
יונתן המשיך לבהות בצלחתו, הוא ידע שכל החברים מביטים בו כעת,
מצפים לראות את תגובתו ובפנים ספר את השניות עד שתחלוף
האטרקציה, אז השקט יקטע בפטפטת הרגילה והכול יחזור לשגרה של
חדר האוכל.
כשחזרו לאווירה של צלצולי הכוסות והשיחה הקולחת, קם מהשולחן
וניגש לקחת לו תוספת. כשהתקרב למתקן החימום שבו היו מונחים
מיכלים המזון הבחין בבחור ג'ינג'י ולא מוכר שעמד מאחורי השולחן
והגיש את האוכל לחברים
"מי אתה ?" תמה יונתן משלא זיהה את העלם, אף על פי שידע
שקרוב לודאי כי אינו מכיר את כל יושבי הקיבוץ על מתנדביו
ועובדי החוץ, במיוחד לאור העובדה שבמשך היעדרותה של גליה לא
הרבה להגיע למשק לעיתים קרובות, בכל זאת, משהו בבחור שלפניו
אמר לו שהם מכירים מסיבה של הייתה נהירה לו באותו רגע.
"אני לא מדבר עברית " אמר הג'ינג'י באנגלית כבדת מבטא בריטי
"מי אתה ?" שאל יונתן בשנית, הפעם באנגלית
" דניאל רודמן " אמר הבחור והושיט את ידו לפנים
יונתן לחץ את ידו " יונתן בן ארי " אמר " יש קרבה לגליה רודמן
?"
"בת הדודה שלי " אמר דניאל
"החברה שלי " אמר יונתן
"אהה... אתה ג'וני ?" תמה דניאל " גליה סיפרה לי עליך "
"היא לא סיפרה לי עליך... מה מביא אותך אלינו ?"
"סיפור ארוך... " אמר דניאל, מזג תרבד מלא מרק לתוך הקערה של
יונתן וסגר את מכסה סיר המתכת .
"אולי בהזדמנות... " אמר יונתן ותהה מה הוביל את הצעיר הבריטי
אל הקיבוץ שלו. הוא דימה לעצמו שהביטוי 'סיפור ארוך' לא טומן
בחובו משמעויות חיוביות במיוחד.
כשהאיר השחר הבא על הקיבוץ וסנוור בקרניו את עפעפיו הרדומים של
יונתן. הוא חש צורך עז למחות כנגדו, כפי שמוחים כנגד מדריך
הנעורים או סבתא הבאים לעורר אותך לבית הספר, תשליך את הכרית
על דלת החדר אחרי צאתם ואז תכסה בשמיכה את הראש ותספור כמה
כבשים עד שתשוב ותשקע בשינה עמוקה. לו יכל היה נשאר במיטה כל
היום, היה פותח בקבוק קולה, צופה בסרטי וידאו ומשכיח מזכרונו
את הדרמה המתחוללת במרחק כמה מאות מטרים מדלת חדרו, דרמה
שהיטיבה לשחזר את עצמה מידי שנה בצורה כה מדויקת עד כי החל
לחוש כי מישהו מנסה להתל בו.
-
מהצד של גליה במיטה נשלחה יד נשית ועדינה ללטף את לחיו, הוא
הסתובב אליה וחיבק את מותניה בכפות ידיו. מבט העיניים הירוקות
נסך בו ביטחון ומילא את ליבו בחמימות. חמש שנים עברו מאז אזר
את האומץ והציע לה לצאת אתו לפגישה רומנטית. באותם ימים זוג
העיניים לא נסכו בו ביטחון כי אם רעד וצמרמורת שהוא לא היה
מסוגל להסביר.
פיק ברכיים תקף אותו בכול פעם שפנה לומר לה דבר מה עד כי לא
הצליח לבטא את המילים. איך ייתכן שיותר אינו מסוגל לבטא מילים
פשוטות ללא גמגום בנוכחות הנערה הזו שאיתה גדל מאז היה ילד קטן
והייתה לו כאחות.
אז טרם הבין את שהיה כה ברור לו כעת, שרגשותיו אליה נשגבים
מגחמות נעורים ודחפים פיזיולוגים, שהפרפרים בבטנו לא יחלפו
וברכיו ישובו ויקרסו תחת כובד משקלם בכול פעם שתכבד אותו במגע
ידה ובחיוכה הקורן.
עתה יצאו אל אויר הבוקר הקריר, הגובה ההררי הטיל צינה קלה על
מדשאות המשק וגליה נתקפה צמרמורת, יונתן כרך את זרועו סביב
כתפיה וכך פסעו עד שהגיעו לחדר האוכל. האולם הראשי בקומה
השנייה היה מלא כתמיד, צלצולי כוסות ופטפוטי ביצים כיבדו את
הנכנסים כבר בקומת הקרקע. כמה דילוגים והנה גליה כבר ניצבה
לפניו בתור לשולחנות החימום עליהם הוגש המזון והחברים שלפניה
לא החכימו ונעצו ביונתן מבטים מלאים חיבה ורחמים. תמיד סלד
מהמבטים האלה, מעולם לא הרגיש ראוי להם, הרגיש שזכה להם רק
בכובד ירושה ולא בזכות כאב שנבע מהאובדן. מעולם לא הזיל דמעה
על האובדן שלו, מאז שזכר את עצמו היו חייו כמו שהם היום, מתנהל
ככל האדם, עור רק כמה פעמים בשנה בכוחו של אותו חוזה בלתי כתוב
שקשר אותו לאירועים הללו בדם ורגש ילדותי.
גם במהלך הארוחה חש במבטיהם החטופים והשתדל לא להביט כלל
בחברים שסביבו. שקוע במחשבותיו ובקערת הדגנים, לא הצליח להקשיב
במיוחד לגליה שניסתה לספר לו מעט מקורותיה במזרח. כשהבחינה
לבסוף שהכרתו נודדת למחוזות אחרים הבינה שאין זו השעה. היא
הניחה את כף ידה הקטנה על ידו המגודלת והוא נרתע מיד והביט בה
בבלבול. חיוך חם מילא את פרצופה וכמו רותחין נטף בעד היד אל
לבו. "תודה מתוקה" לחש באין שומע כשהבין את שעשה והיא רק
הנידה בראשה לאישור ושבה לאכול בלי מילה.
כשהתקרבה השעה עשר עדיין ישבו בחדר ויונתן התחבט בהחלטות שטיבן
סחיטת הזמן המתקדם אל מול עיניו.
ההתלבטות סבבה סביב החולצה שילבש, האם עליו ללבוש את החולצה
השחורה או הכחולה... החולצה השחורה אמנם משדרת כבוד למעמד אך
כאחד משדרת אבל, האם הוא שרוי באבל? תמה לעצמו ומנגד החולצה
הכחולה לא משדרת דבר, שגרה, אולי יותר מידי שגרה, אולי שכחה.
שלוש שנים לא נכח בבית הקברות ביום הזה, מנצל את המצב הביטחוני
ותפקידו הרגיש כדי לחמוק מהדרמה המשפחתית שהתחוללה תמיד על סף
הטקס, וכעת משלא מצא סיבה הגיונית לחמוק כבאשתקד נחרד לגלות
שאותן תהיות אוויליות מטרידות אותו עדיין, 15 שנה אחרי. כל שנה
מצא לו חידה אחרת להתחבט בה כאילו היה בדבר אמצעי להפחתה ממידת
חוסר האונים שחש באותו יום. כשהיה ילד תמיד תהה האם להביא פרח
או מכתב, כשבגר תהה האם להרכיב משקפי שמש או להסתכן בחשיפת
עיניו היבשות וכעת דילמת החולצה הכחולה המתנצחת עם השחורה
והוא הרי קיווה שאחרי גיל עשרים כבר לא יטריד את עצמו בגחמות
כאלה.
מחוג הדקות נקף וכבר חמישה לעשר, אם לא יקדימו ויצאו עכשיו
יאחרו להגיע, גליה זירזה אותו להחליט, לבסוף ניגש לארון
הבגדים, דלה מתוכו את מעיל הגשם הארוך הישן, ולבש אותו על גבו
העירום
גליה הביטה בו במבט משתומם "לא יהיה לך חם ?"
"יהיה בסדר... בואי " כרך את זרועו על כתפיה והוביל אותה אל
הדלת.
ממרחק כמה מאות מטרים כבר הבחין בעשרות חברי הקיבוץ שניצבו
בכניסה לבית הקברות ומיהר להדק את חגורת המעיל סביב מותניו.
כאדם הקופא מקור ביום סגריר, המבקש לשמור את חום הגוף בפנים.
אלא שנראה היה שהשמש שיקדה במרכז השמיים ביקשה לחמם יותר,
להלהיט יותר, לשרוף הכול.
כשהתקרבו מיהר לעברו דודו ובידו ספר שחור קטן, פתאום נזכר
שחובת הקדיש מוטלת עליו עדיין ומיהר להוסיף את החיסרון לרשימת
הסיבות שבשמן היה עליו להימנע מהחגיגה גם השנה. הדבר האחרון
שרצה כעת היה לעמוד מול קהל האנשים האלה ולפתוח את פיו מפני
שפחד ממה שעלול לצאת ממנו. הוא חשב שיעמוד במרחק מה מכולם
וישתוק, ויקשיב לרוח, כמו שעשה תמיד כילד, המבוגרים היו
מסתודדים סביב האבן, מתלחשים בעיניים כמעט דומעות ולוטשים בו
את אותם מבטים רחמניים, אחר היו צובטים את לחיו הסמוקה
וממשיכים לחייהם הרגילים וכשהתקיימו אירועים אחרים מסוג זה
תמיד נדחקו ילדי הקיבוץ למרכז הקהל, סקרנים לצפות ברב,
בבור,בארון העץ המכוסה בדגל. והוא תמיד נדחק לאחור,יושב על
הארץ,מצייר מעגלים בחול.
בכניסה לבית העלמין המתינה קצינה בדרגת רב סרן,חמורת סבר. על
ראשה כבר חבשה את הכומתה האדומה של החטיבה. הייתה זו קצינת
הנפגעים החטיבתית, סביבה כרכרו כמה קצינים נוספים בדרגות
בכירות וכומתות אדומות ביניהם מפקד החטיבה שלו, כשהבחין בו
הגבר המרשים שאת כתפיו עיטרו שלושה עלים, הוא התקרב אליו ולחץ
את ידו.
"יונתן מה אתה עושה פה ?" תמה. יונתן חייך בתמימות ולא ידע מה
להגיד, הפעם האחרונה שפגש במח"ט במעמד הזה הייתה לפני עשר שנים
כשהיה יותר קטן, והמח"ט היה רק מג"ד וכעת אין הוא מזהה בו את
אותו ילד. יונתן לא ידע כיצד להגיב. "עדנה, זה יונתן, מ"מ
באוגוסט 05', אחד הקצינים הטובים ביותר בחטיבה " קצינת הנפגעים
העלתה חיוך עצוב, היא זיהתה אותו בהחלט
" רגע" נחרד המח"ט "שם המשפחה שלך הוא גם בן ארי, נכון ? אלה
קרובי משפחה ?"
" זה הבן שלו " לחשה קצינת הנפגעים ההמומה שנחרדה לגלות שהמח"ט
אינו מודע לחלק זה בזהותו של אחד מקציניו. החיוך בעיני המח"ט
התמלא בעצב בין רגע " אני זוכר אותך כילד" יונתן חש לא בנוח
מול חוסר המקצועיות של מפקדו הוא התנצל שעליו ללכת ונכנס אל
החלקה הצבאית ואל השורה הראשונה שבה נחו ילדיו הראשונים של
הקיבוץ בן ה50. עשרה קברים של חיילים וחיילות, יונתן הכיר את
שמותיהם של כולם, ב'יד דוד' הקדישו הרבה להנצחת הבנים. החל
מחלקה מטופחת ועד מוזיאון קטן שהנציח את דמותו של כל אחד
ואחת.
לצד כרית מאובנת ניצב דודו, דני, ובהה בתמונת התאום שלו
שנשענה על הכרית, גבר צעיר, מחייך, בן 26, במדי צבא וכומתה
אדומה.
הרב הצבאי ניצב מימינו כשהקהל מסביב השתתק, קולו של הרב התנגן
עם הרוח שנשבה באוזנו והרחיקה אותו למחוזות רחוקים, כשהגיע
תורו החל לרעוד, בקול מגמגם מלמל את השורות הקצרות מהספר השחור
וחש בלבו קופץ כשהקהל חזר אחריו בפסקאות המיועדות. אחר כך קראה
חוה,דודתו, מהמקורות " הצבי ישראל, על במותיך חלל, איך נפלו
גיבורים... "
כשהרב סיכם את הטקס כול הבאים מיהרו להניח את זרי הפרחים
שהביאו אחד אחד הניחו גל של אבנים קטנות לצד לוח השיש והתפזרו.
חולפים על פניו, מניחים על כתפו יד מהססת, לוחצים את ידו
בחוזקה, מצניעים דמעה, גם השנה לא היה שם, ברוחו ראה את משמרת
הצהריים קושרת את רצועות הקסדה וניצבת מאחורי שקי החול בעמדת
הגג, וחייליו תוהים לאן נעלם מפקד המחלקה שלהם, לבש מדי שירות
ויצא לחופשה והם עומדים בעמדה, מפארים את מעשי ההוללות שודאי
יעשה בחופשה ומזיעים תחת השמש הקופחת. והוא עמד בין עשרות
האנשים שהסתודדו סביבו וחשב לעצמו כמה רחוקים חייליו מהאמת.
בית הקברות התרוקן והוא נותר שם מול האבן הדוממת, שלושה חודשים
לא יצא לחופשה, שלושה חודשים לא ביקר כאן.
הוא הניח את כף ידו על השיש הקריר וליטף את האותיות החרוטות
בשחור "סרן שאול בן ארי, בן, אח, בעל...אוהב ואהוב..." כשעל
האבן נפלה צללית נשית, בזוית עיניו הבחין יונתן בדמות שניצבה
לצידו, חליפה מחויטת, שער אדמוני, הוא זיהה אותה מיד ובכול זאת
לא מיהר להרים אליה את מבטו. "גדלת... " הביטה האישה בנער
הצעיר שהיה לגבר נאה אחרי שלוש השנים בהן לא נפגשו כלל.
גליה שאלה אותו אם הוא רוצה שתשאיר אותם לבד " תודה מתוקה" אמר
" זה לא ייקח הרבה זמן ". היא נשקה ללחיו ומיהרה במעלה השביל
חולפת על פני האישה, נפגשו המבטים, וגליה ראתה בעיניה חום
וכאב שגלשו מבעד לעיניים הירוקות.
" סבתא מספרת שאתה מצליח יפה ... " אמרה האישה אחרי שגליה
התרחקה, יונתן נשף אויר חם וקם על רגליו, מתנשא למרום
קומתו,הרחק מעל לראשה, נעץ בה את מבטו החודר "היית יכולה לדעת
את זה בעצמך אם היה לך איכפת..."
אמר ומיהר בעקבות גליה, מותיר אותה מאחוריו.
מחוץ לבית הקברות לא הצליח למצוא את גליה , במקומה מצא את
דניאל רודמן, משוטט סביב בחוסר מטרה.
"קיבלתי הוראה ללוות אותך לחדר " אמר דניאל בחיוך כשהבחין בו,
יונתן הנהן בראשו ויחד צעדו לכיוון מרכז המשק .
"מצטער בקשר ל..." אמר דניאל לאחר שתיקה ארוכה
"זה בסדר... זה קרה לפני הרבה זמן... "
"אם זה עוזר... גם אני איבדתי את שלי..."
"באמת ?" תמה כשלפתע נשמע פיצוץ עז מאחורי גבו ובעקבותיו אחד
נוסף. יונתן הסתובב לכיוון הקול, בשמיים, מעל השדות המרוחקים
היתמר עשן שחור, המצב היה ברור, גופו נכנס לכוננות מלאה. עד
מהרה הציפו החברים את הדרך העולה אל הקיבוץ ממשק החי,בדרך
למקלט. תוך שניות כבר ניצב יונתן בפתחו והחל עוזר לקבוצת
הילדים לרדת את גרם המדרגות החשוך. דקה נקפה, והאשה בחליפה
המחוייטת עברה את פתח הדלת, ומשהו בו הופתע מאוד כשהמראה שלה,
יורדת אל המקלט הפיח בו הקלה מסויימת.
זרם היורדים למקלט החל נרגע, כמעט כולם כבר הגיעו, כולם מלבד
גליה, כולו נדרך, באופק הידהד פיצוץ נוסף והוא ידע מה עליו
לעשות.
כאחוז דיבוק מצא את עצמו שואט חזרה על השביל למשק החי, השביל
היה נידח כבשיאו של יום עבודה, והוא היה לגמרי לבדו, החשש החל
מקנן בו כרעד פנימי שפשט מבטנו אל ברכיו ואל כפות ידיו. הוא לא
יכול לאבד את גליה, היא המשפחה שלו, אין לו אחרת, הוא נדהם
מעצמו על המחשבה הזו, האם זה כך? האם היא משפחתו היחידה ?...
דקות נקפו, פיצוץ נוסף, הרעיד באופק, כשלפתע נשמע קול קורא
בשמו, נישא עם הרוח אל אוזניו. כשהסתובב לאחור ראה אותה, בגדיה
מוכתמים בבוץ, שערה פרוע. נראה היה כי עמדה לקרוס תחת רגליה.
מיד רץ אליה וכרך סביבה את זרועותיו, הכול נעלם מסביב,
הפיצוצים, העשן אבל לא היה זמן לאבד.
בקצה האורווה כבר הסתמנו שרידי הנפילה האחרונה, הוא טמן את ידו
בכף ידה ויחד רצו אל המקלט. נראה שהדרך הקצרה נתמשכה נצח
וכשלבסוף הגיעו חזרה גליה נפלה לחיבוקו ואבן גלמודה נפלה מחזהו
לירכיים.
"כשהפיצוץ הראשון הכה קרוב לקיבוץ הייתי בשדה, נקלעתי להדף
ואיבדתי את ההכרה..." לחשה במבט מעורפל. יונתן הניף אותה על
ידיו ונשא אותה במורד המדרגות.
בחדר התת קרקעי חיכו חברי הקיבוץ, מתבוססים בדאגתם לשני
הצעירים שבוששו מלהגיע. כשסוף סוף הופיעו, מיהרו לפרוס לפניהם
מחצלת ושמיכה. יונתן השכיב את גליה על המצע הרך והשעין את ראשה
בחיקו.שלווה.
שעות נקפו, עודם יושבים על רצפת המקלט המעוותת וסופרים את
קולות הנפץ שהדהדו בחוץ. הכרתו נדדה ממציאות לחלום,רגע יושבי
החדר ורגע דמות מעורפלת מתקדמת לקראתו על פני שביל מואר. ידיה
מושטות אליו וקול מקוטע, לא ברור, קורא לו ונפסק. וסביבו עלטה
ורק השביל והדמות, גדולת מימדים בצורה בלתי רגילה וידיה
המושטות מסמנות לו לבוא בתנועות אילמות. ושנית נשמע הקול וחוזר
ונשמע ופוסק פעם נוספת והנה נשמע באנגלית ויד מעוררת אותו
משנתו ושוב ניצבים מולו יושבי החדר, גליה בזרועותיו ובן דודה
מטלטל אותו להכרה מלאה.
מי היתה אותה דמות בחלומו?
"אני לא מאמין שאתה מסוגל לישון במצבים שכאלה" אמר דניאל רודמן
והתיישב לצידו
"הערת אותי כדי לומר לי את זה ?" רגז על ששלף אותו מהמימד
החמים של תודעתו
"לא" הביט בו במבט יבש "חשבתי שתרצה לשמוע חדשות "
מיצמוץ אחד בעיניו אמר תודה סתמית ומבטו סימן האזנה גלויה
למקלט הטלויזיה.
הקריין המעונב שהופיע על המרקע נראה עייף ועגמומי, הוא החל מיד
בדיווח על חטיפתם של שני חיילים בגבול לבנון לאחר מכן דיווח כי
מיד לאחר החטיפה החלו נפילות של טילי קטיושה ברחבי הצפון. עוד
הוסיף על תוכניות המתרקמות במשרד הביטחון להכניס כוחות לתחום
לבנון. יושבי המקלט דממו, גליה תלתה באהובה מבט שואל והוא הביט
בה ברכות על אף שבתוכו התחוללה סערה. כל כך הרבה זמן הוא יושב
עם חייליו על הגדר וצופה אל אלו המבקשים לחסלם מן העבר השני,
והסיפורים על ימי הבוץ הלבנוני בקושי הספיקו להפוך למיתוסים.
אל מול עיניו צפה ועולה דמותו של אדם רחוק, שב מהלחימה במדים
מאובקים עם נישקו נוטף הגריז ועיניו העצובות מביטות בו באהבה.
זהו עברו, האם זהו עתידו?
מחלקו הנגדי של החדר בהתה בו האישה בחליפה המחויטת, מחבקת
לחיקה חבילה עטופה בנייר עיתון.
"מה קורה שם בחוץ?" רעד קולה של גליה
"אל תדאגי... הכול יהיה בסדר " לחש ברוך וליטף את לחיה " אני
בטוח שזה יסתיים תוך כמה שעות " אך עמוק בפנים ידע שלא לחינם
יחליטו להכניס כוחות חזרה אל מעבר לגבול ולא לשווא יכריזו על
כך בראש חוצות, המערכה הזו תהיה ארוכה.
דניאל רודמן נעץ בו מבט שואל
"תתרגם לי?"
"חטפו שני חיילים בבוקר ודיווחו על הטילים"
"מה לדעתך יקרה ?"
"זה יעבור מאליו" אמר יונתן, יודע שעשרות אוזניים מאזינות
לדעתו המקצועית.
הוא ידע שאם המצב ימשך עד הלילה הוא יצטרך ליצור קשר עם היחידה
כדי לחזור למוצב במהרה ולתרום בלחימה.
גליה קראה את מחשבותיו ודמעות החלו זולגות מעיניה .
"אני לא חושבת שאני אעמוד בזה אם יקרה לך משהו" לחשה לכתפו
באין איש שומע .
"למה שיקרה לי משהו... אני כאן" ליטף את לחיה "אני עדיין לא
הולך לשום מקום "
"אני לא מבין... " אמר דניאל רודמן.
"התחלנו לדבר על משהו לפני כל הבלגאן הזה " יונתן ניסה לשווא
להסב את תשומת לבם מהמציאות המקדירה מרגע לרגע.
"על מה ?" תמה דניאל.
" התחלת לספר לי על עצמך, על המשפחה שלך... גליה מעולם לא
סיפרה לי עליך שום דבר... "
"אין הרבה מה לספר...ההורים שלי התגרשו כשהייתי קטן ושניהם
התחתנו מחדש, הקימו משפחות משלהם ושלחו אותי לפנימייה ".
"אז איך מצאת את עצמך אצלנו בקיבוץ ביום בהיר אחד?".
" בפנימייה התחלתי להשתמש בחומרים שמחזקים את החושים..." אמר
בחיוך רחב.
"סמים" סיננה גליה "ההורים שלו הכניסו אותו לגמילה ואז שלחו
אותו לכאן כדי שיתרחק מהאנשים שהכניסו אותו לעולם הזה ויחזור
ללמוד בצורה מסודרת".
"איך זה שאף פעם לא סיפרת לי עליו שום דבר ?"
"לא הייתה סיבה, זה פשוט לא עלה ".
"לעומת זאת היא סיפרה לי עליך הרבה מאוד דברים... ".
אילו מין דברים?" תמה יונתן.
"על כמה שאני אוהבת אותך..." כרכה את זרועותיה סביב צווארו
ונשקה לו ברכות
"ואת מספרת את זה לכל הקרובים הרחוקים שלך ברחבי העולם?" חייך
יונתן .
"אני משתדלת שכולם ידעו מי האדם המרכזי בחיי".
"מעניין..." לחש בקול מתחנחן.
"תגיד ג'וני" קטע דניאל את דברי האהבה שהוחלפו בעיברית ומחוץ
לטווח הבנתו " עכשיו שאתה יודע כמה ההורים שלי דפקו לי את
החיים, אולי תספר לי מה הסיפור העצוב שלך ?" אמר באותה קרירות
ששידר כשסיפר את סיפור חייו שלו.
קמטים עמוקים נחרשו במצחו של יונתן וגליה נעצה בדניאל מבט כועס
וניסתה לשדר לו מסר שמשמעותו 'לשנות נושא'...
"הוא מת וזהו.. אין מה לספר, זה אותו סיפור בהרבה מקומות אחרים
בארץ " אמר יונתן .
"ואמא שלך ?" שאל דניאל והעיף מבט סוקר אל החדר
"גם היא לא בדיוק בסביבה " אמר יונתן " אבל זה לא משנה... ".
"דניאל בוא נשנה את נושא השיחה " גליה נקטה את העמדה התקיפה
אחרי שהרגישה שיונתן לא רוצה להרחיב עוד.
"אני הולך לשירותים" אמר יונתן וקם על רגליו " עד שאני אחזור
תחשבו על נושא יותר.
מעניין לדבר עליו " אמר בגמגום במסווה של אדישות והתרחק .
"אתה חסר רגישות, דניאל " נזפה גליה בבן דודה " זה לא היום
ובטח לא השעה לתחקר את יוני ".
"אני מצטער... לא תיארתי לעצמי שזה כל כך משמעותי... . אני
מסתדר עם זה יפה מאוד ".
"אבל אתה שוכח פרט אחד חשוב... אתה בחרת בחייך, אתה רצית לנסוע
לפנימייה, אתה התחלת לעשן סמים, והדבר היחידי שמרגיז אותך הוא
שלהורים שלך כן איכפת ולכן הם שלחו אותך לכאן "
דניאל שתק ובהה בכתם שחור על רצפת המקלט המעוותת .
"ויוני הוא האדם החשוב ביותר בחיי ואני לא מוכנה שתפגע בו אז
תשקול מילים או תשקול שיניים "
"גליה אני לא התכוונתי, בסך הכול רציתי לדעת..."
גליה שתקה והביטה אל עברו השני של החדר ומבטה פגש במבטה של
האישה בחליפה המחויטת, היא חייכה אליה קלות .
' איפה יונתן ' שאלה ללא קול וגליה החזירה אליה חיוך והצביעה
לכיוון השירותים. האישה כמו קיבלה אישור רשמי, קמה ממקומה
וניגשה אל גליה.
"יוני תכף יחזור והוא... "
בסך הכול רציתי לשמוע מה שלומך ומה שלומו... הוא לא בדיוק מדבר
איתי אז חשבתי שאולי אני אוכל לשמוע ממך אם הוא זקוק למשהו...
אם יש משהו שאני יכולה לעשות..." האישה דיברה בטון תקיף,
ערטילאי, כאילו ניהלה עם גליה משא ומתן.
" אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר מיוחד " אמרה גליה בדיוק
כשיונתן יצא מהשירותים והתקרב אל השתיים.
"דפנה... " אמר בקרירות " אני יכול לעזור לך במשהו ?"
"הייתי רוצה לדבר איתך כמה דקות בפרטיות " אמרה דפנה.
" כל מה שיש לך להגיד לי את יכולה להגיד בפני גליה ".
דפנה הייתה מבולבלת... היא הביטה בגבר הצעיר שניצב מולה,
בלוריתו הזהובה, שריריו החסונים המבקשים לקרוע מעליהם את חולצת
הכותנה הדקיקה. מול עיניה הופיעה דמותו של התינוק חסר האונים
שאת ראשו כיסתה פלומה בהירה ודקיקה, התינוק שילדה באהבה. עבר
הרבה זמן מאז אותו יום, ועבר הרבה זמן מאז עמדה כך בנוכחותו
והוא הביט בעיניה במבט חודר שכזה. שנים רבות הייתה עדה
להתבגרותו מנקודת מבט חיצונית, כל כך חששה להתקרב אליו, להביט
בעיניו הכחולות ולראות את כל אשר איבדה. כשרק התחילה להתמודד
עם המצב הקשה, כל כך רצתה להיות ככל ההורים. יונתן עמד להתחיל
ללמוד בכיתה א' והיא רצתה ללוות אותו, כפי שעשו כול ההורים,
ביום הראשון ללימודים. כל השבוע התכוננה, אפילו קנתה עבורו
חבילת צבעים חדשה והוא ציפה לזה כל כך. חודש שלם התנזרה
מהפעוט, טובעת ביגונה והוא לא הצליח להבין, מדוע איבד גם את
אמו. בשיחות הטלפון שלהם השתדל לא לבכות, הוא תמיד חשב שנטשה
אותו כי לא היה חזק מספיק. כשהבטיחה שתגיע ביום הראשון
ללימודים לא היה מאושר ממנו, אך כשהגיע היום והגיעה השעה היא
לא הצליחה להביא את עצמה לעבור את פתח בית הוריה איתם התגורר
לאחרונה. במקום זה ניצבה תחת חלון המטבח ושמעה אותו יושב לאכול
את ארוחת הבוקר "מעניין מה קורה לדפנה ?" תמהה אמה "היא עוד
מעט תגיע " שמעה את האפרוח חוזר ואומר. הוא התרוצץ בכל הבית
מרוב התרגשות, ואמא שלה רצה אחריו. מסדרת את התיק ואת
הכריך,משדלת אותו לסרק את השער והוא בורח ממנה ופורע אותו
בשנית.
כשהתקרבה השעה לצאת לבית הספר כבר לא שמעה את קולו עולה
מהבית, במקומו הגיע לאוזניה שיחתם של הוריה "היא לא תגיע" אמר
אביה "אולי קרה לה משהו בדרך חס וחלילה " נאנחה אמה " אני לא
יכול להגיד שאני מבין את דפנה, איך אפשר לאכזב ילד בצורה כזו "
אביה נשמע רוגז וכי כיצד הוא יכול להבין, מעולם לא היה במצבה,
אשתו האהובה ניצבת לצידו כבר שלושים שנה ולהם ארבעה ילדים.
והיא...רק בת 26 וכבר נותרה אלמנה המטופלת בילד כשהיא בקושי
יכולה לטפל בעצמה.
לבסוף ליוותה אותו אמא שלה אל ההסעה ומיהרה לעבודה במשק.
על האוטובוס ישב לבד בספסל הראשון, לחיו הסמוקות צמודות
לשמשה, אחת מתלמידות יב' התיישבה לצידו וניסתה להצחיק אותו,
לשווא.
"מה את רוצה ? לזרוק אלי שמץ של יחס ולחזור עוד שלוש שנים ?"
יונתן העיר אותה מהרהוריה בכעסו
" האמת שלא... " עטתה על פניה ארשת רצינית
"אז מה ?" שאל יונתן ובקולו כבר נשמעה התקווה שהיא תלך והשיחה
הזו תגמר
"הבאתי לך משהו " אמרה והושיטה אליו את המעטפה החומה
"אני לא צריך ממך שום דבר... תודה ולא תודה" התכוון להחזיר לה
את המעטפה
"זה לא ממני... זה ממנו... " אמרה בקול ספק רועד ספק יציב "
הוא רצה שתקבל את זה כשתהיה בן 21 ביום השנה למותו " יונתן
הביט במעטפה החומה שבידיו, הוא הרגיש בסוג של מחברת עבה שנחה
בפנים, אך פחד לפתוח את המעטפה.
דפנה התרחקה מהשניים וחזרה למקום מושבה בעברו השני של החדר שם
התיישבה בחברתה של חוה, שהרימה אליה מבט מחייך, כשהבחינה במבטה
העגמומי מיהרה לחבקה.
"אל תדאגי דפני... יהיה בסדר " אמרה
"איך יהיה בסדר חוה ? " כבשה דפנה את ראשה בכתפה של חברתה "
יונתן מתכחש לקיומי... "
"הוא יתעשת... הוא ילד טוב... " אמרה חוה .
"זה בדיוק העניין... הוא כבר לא ילד, הוא קצין בצבא ואני לא
אקבל את השנים האבודות האלה בחזרה ".
"אבל זה לא העניין... כל זה בעבר ויונתן כבר גדול, זה נכון,
אבל זה לא אומר שאת כבר לא יכולה להיות אמא שלו ".
לא ייתכן שהיא צודקת, חשבה דפנה לעצמה, היא הייתה בטוחה שהיא
האם הכי נוראית שאי פעם נבראה, 15 שנה לא אמרה לילד שלה שהיא
אוהבת אותו, לא חיבקה אותו, לא הניחה לו להיות ילד כמו כל
הילדים. וככל שחלף הזמן, כך היה קשה יותר להחזיר את שאבד, הוא
הלך וגבה, הלך ויפה והדמיון בינו לבין הגבר שאבד לה נעשה כה
מדהים, כה נהיר, עד כי אין היא מסוגלת להביט בו מבלי לחשוב על
אובדנה, וכל זכרון כזה מכאיב ודוקר את הלב כשסכין חדה המסתובבת
על נדנה.
דפנה הותירה את יונתן לבד עם גליה על זרועו והמעטפה בידו
"מה לדעתך יש בפנים ?" גילה את תהיותיו
"אני רק יכולה לשער... תפתח " הוא לא ציפה לתשובה אחרת ומיהר
לשלוף מהמעטפה מחברת עבת כרס בעלת כריכה חומה עשויה מחומר דמוי
עור ואל הכריכה מוצמד טלאי בצורת יונה לבנה ועלה זית במקורה.
הוא פתח את המחברת בעמוד הראשון וזיהה מיד את כתב היד, מצטופף
בין השורות, בעט כחול, זורם קדימה כמו נחל.
"זה הכתב שלו " לחש יונתן " לקרוא ?" הוא תלה בגליה מבט קרוע
והיא לא ידעה לענות, הוא הביט במחברת ואז שוב בגליה והחל
לקרוא.
יום שני, ה2 לפברואר 1985
הבוקר הפכתי לאב גאה, ילדי הקטן בא לאויר העולם והלב לא הצליח
להכיל את האושר והחסיר פעימה.
יש לו עיניים כחולות ופלומת שער בהירה וכשנח בזרועותי ופיהק
ברכות לא הצלחתי לעצור את הדמעות. מעניין מה יחשבו החברה אם
יראו את המ"מ שלהם בוכה כמו ילד...
יונתן הרים את ראשו והביט בגליה
"מה כתוב ?" שאלה
"הוא כותב על היום שבו נולדתי " נאנח בכבדות ועצם את עיניו
בכאב
"אתה בסדר ?"
"כן... אני צריך לנשום קצת אויר צח " יונתן קם על רגליו ופנה
לכיוון המדרגות
"אוויר צח ? יוני אתה לא יכול לצאת החוצה... " גליה קמה
בעקבותיו ואחזה בזרועו .
"יהיה בסדר, עכשיו לילה ולא שמענו פיצוצים כבר כמה שעות... "
הוא נטל את כף ידה בכפו ונשק לה ברכות, אחר המשיך לכיוון פתח
המקלט והותיר את גליה מאחור.
בחוץ השתרר חושך, בתי הקיבוץ ניצבו גלמודים, חשוכים ויתומים
שעה שיושביהם אכלסו את המקלט מתחת לרגליו.
המחשבות על היומן עוררו בו זיכרונות נעימים, מהסוג שבהם לא הגה
זמן רב. הוא הוציא מכיסו את מכשיר הטלפון הסלולרי וחייג לאבנר
יוני... מה קורה גבר?" שמע את קולו של מפקדו מעבר לקו " אתה
בסדר? דאגתי לך..."
"אני בסדר... איפה אתה?"
"בבסיס... " נאנח אבנר "לא הספקתי לצאת וכבר המג"ד התקשר אלי
"
" מצוין, אז אני בדרך " אמר יונתן
"יוני אתה לא צריך לחזור... אפילו החבר'ה שלך בבית "
"אני לא יכול להישאר כאן בשעה שצריכים אותי במקום אחר... נתראה
עוד כמה שעות" יונתן ניתק את השיחה והתכוון לחזור אל פנים
המקלט כשמולו הופיעה דפנה.
" קיוויתי שאוכל לדבר איתך... "
" אין לי זמן... אני צריך לנסוע... " הוא ניסה לעקוף אותה
ולהיכנס אך דפנה חסמה את הדרך ולא הניחה לו.
"לאן אתה נוסע ? ההוראות של פיקוד העורף אומרות להישאר במקלט
בשעות הלילה "
"הן לא תקפות לגבי, אני צריך לחזור ליחידה "
" הורו לכם לחזור ליחידה ?" תמהה
"לא... אני הודעתי להם שאני חוזר... "
"יונתן, אם לא ביקשו ממך לחזור, למה אתה חוזר ? תישאר כאן כל
עוד אתה יכול, יש כאן אנשים שצריכים אותך"
יונתן רתח "שם יש אנשים שצריכים אותי " הוא הצביע לעבר הרכס
שמצפון לקיבוץ עליו עבר הגבול " אנשים שאוהבים אותי הרבה יותר
ממך, אנשים שצריכים אותי כדי שכל האנשים האלה שעליהם את מדברת
לא יצטרכו בכלל לשבת בחדר העלוב הזה "
"אתה מגזים " היא חששה להביט בעיניו הרושפות אש .
"אני מגזים ? אני לא חושב שיש לך זכות להגיד לי דבר כזה... "
" אני אמא שלך " ניסתה להשחיל את טענותיה בין שאגות הזעם שלו.
"את שום דבר בשבילי... לא עשית דבר כדי להרוויח את התואר הזה
במשך 15 שנה" אמר ומיהר במורד המדרגות .
"אני נוסע חזרה לבסיס " אמר לגליה כשנכנס לחדר ודפנה בעקבותיו
.
"אבנר ביקש שתחזור ?" שאלה בקול רועד .
"לא... אני הודעתי לו שאני חוזר ".
גליה שתקה והביטה בו בעיניים שהחלו מתכסות בדוק ערפילי .
"מתוקה, האינסטינקטים שלי אומרים לי שהסיפור הזה לא ייגמר כל
כך מהר, אני חייב להיות במקום שבו ארגיש משמעותי וזה לא כאן...
"
"אני יודעת... " נאנחה, יונתן חיבק אותה בחוזקה " תשמור על
עצמך בבקשה... "
"אני אהיה בסדר " לחש באוזנה " אני אוהב אותך כל כך... ."
יונתן נפרד מכולם ומיהר החוצה, אחרי שארז את התיק בזריזות ונטל
את הנשק האישי הוא לקח את אחד מרכבי הקיבוץ ונסע.
אחרי שיונתן עזב השתררה במקלט דממה מצמררת, גליה ישבה לצד בן
דודה ותחבה את כפות ידיה מתחת לישבנה בניסיון להימנע מכסיסת
ציפורניה. המתח גבר בתוכה, תחושה מוזרה הציפה אותה והיא ניסתה
להתעלם מלנסות ולפרש אותה.
"ג'וני לא נפרד מאמא שלו " אמר דניאל, גליה לא הגיבה, " למה
הוא לא אמר לה שלום לפני שיצא ?"
"הם לא בדיוק מדברים... " סיננה גליה.
"למה לא ?" תמה דניאל " כיצד ייתכן שאדם לא ידבר עם אמא שלו
כשהיא נמצאת יחד איתו באותו החדר... "
" זה מסובך... " גליה לא ידעה כמה היא רשאית לספר לו את כל
הסיפור .
"כמה מסובך זה יכול להיות... תשפכי... "
"כשהכול קרה לפני 15 שנה, אמא של יוני לא ידעה כיצד להתמודד עם
הצער שלה, היא הסתגרה בחדר שלה במשך שבועות ולא יכלה להתייצב
בפני אנשים, במיוחד לא הבן שלה, הזיכרונות היו מכאיבים מידי...
לבסוף היא החליטה לעזוב את הקיבוץ".
"וג'וני ?" תמה דניאל שהסתקרן למשמע הספור המלודרמטי.
"היא השאירה אותו בקיבוץ לבד, הוא גדל בבית הילדים. דפנה בקושי
הגיעה לבקר אותו, פעם בכמה חודשים. וסבתא של יוני אמרה לו שאמא
שלו חולה מאוד והיא לא יכולה לבוא לבקר הרבה ולכן הוא אינו
יכול לכעוס עליה... אבל האמת הייתה שהאדם היחיד שהיא לא הייתה
מסוגלת לראות היה הבן שלה, היא גם לא בדיוק המשיכה להתאבל
והסתגרה בחדר שלה למשך זמן, היא המשיכה ללמוד באוניברסיטה
והוציאה תואר שני במשפטים ".
"ואז היא חזרה לקחת אותו ?"
"לא... המצב נשאר כשהיה, דפנה בקושי הגיעה לבקר אותו, רק שכעת
היא הייתה עורכת דין מצליחה ויונתן כבר לא היה ילד קטן ותמים.
הוא ידע שהיא מזניחה אותו, שלא איכפת לה ממנו, לא כל כך קשה
להגיע למסקנה הזו כשאמא שלך אף פעם לא מחבקת אותך. לבסוף, לפני
שהתגייס, דפנה הגיעה לביקור וביקשה ממנו שלא יסכים להתגייס
לשירות קרבי, היא התעקשה שבמצב אחר ההחלטה בטח הייתה נשארת
בידיה משום שצה"ל מתעקש שבנים למשפחות שכולות יחתימו את ההורים
שלהם על האישור להתגייס ליחידה קרבית אך דפנה לא הייתה יותר
האפוטרופוס החוקי של יוני. הסבים שלו היו.
דפנה העביר להם את הזכות הזו באופן חוקי כשהתחילה ללמוד והבינה
שאין לה כל כוונה לחזור לקיבוץ ושהוריה יזדקקו לתוקף משפטי כדי
להמשיך להחזיק ביוני אחרת משרד הרווחה יגרור את יוני למוסד עד
שהעניין יוסדר בבית המשפט. הסבים לא יכלו להתנגד לו ויוני לא
הסכים להתגייס ליחידה עורפית, הוא רצה להיות הכי קרבי שאפשר "
"אז מה קרה ?"
"הם נקלעו למריבה נוראית, דפנה עזבה ומאז הם לא התראו או דיברו
אחד עם השני... "
עומר ישב על המיטה בחדר האפלולי ונאבק בקשר מסובך בשרוכי
המגפיים שלו. יונתן ישב על המיטה הנגדית ופשפש בתרמיל הגב שלו
בחיפוש אחר המשחה לרפלקסולוגיה שגליה הביאה לו מהמזרח הרחוק.
במקום שפרפרת המשחה, נפלה אל הרצפה המחברת שדפנה נתנה לו אמש,
כשהרים אותה הבחין שהעטיפה של המחברת נפתחה ומהחלל שנפער בין
הכריכה לעטיפה בצבצה מעטפה לבנה.
על המעטפה היה כתוב שמו באותיות קידוש לבנה ובתוכה מצא מכתב
ממוען אליו.
יוני שלי,
אם אתה קורא את השורות הללו אזי שהלכתי לעולמי זה מכבר. וודאי
חלפו עשר או חמש עשרה שנה..
אני יושב כאן ומביט בתמונתך ומנסה לדמיין כיצד תראה בגיל 21,
הוא הגיל שבו ביקשתי מאמך שתעניק לך את המחברת הזו שבה אצרתי
את מחשבותיי בתקופה האחרונה. אני סבור שלא תשתנה במידה רבה ועם
זאת אני בטוח שתשתנה מאוד ותהיה לגבר צעיר ויפה תואר.
אני לא יודע להעריך אילו בחירות עשית בחייך, בפעם האחרונה
שדיברנו אמרת שאתה רוצה להיות קצין כמוני כשתהיה גדול. ובכן...
אתה בקושי בן 5 והדרך ארוכה עד שתתבקש לעשות את הבחירה הזו,
עד אז אני בטוח שתגדל ותתבגר ודעתך תשנה אינספור כיוונים עד
שתחליט לבסוף. ויהיו בחירותיך אשר יהיו, דע שאני גאה בך אהוב
שלי והצער היחידי שלי הוא שודאי לא אהיה שם כדי לראות אותך
פורח, אך יותר מכול חשוב לי שלא תניח לצער על לכתי להכתיב את
הלכות חייך ושלא תניח לבחירות שעשיתי אני בחיי להתוות את
דרכך, אלא אם כן תבחר בהן מהסיבות הנכונות ולא על מנת להנציח
אותי.
לכן דרשתי מאמך שלא תניח לך לקרוא במחברת הזו עד שתגיע לגיל
שבו תהיה דעתך מיושבת ומכתבי לא יפגעו בהחלטות שתקבל. אני משער
שאתה נמצא בשלב בחייך שבו תיטיב להעריך את הבחירות שעשיתי
בחיי, אני לא מתחרט על אף אחת מהן, להיפך, אני מרגיש בר מזל
שהיטבתי לבחור בצורה כה נכונה.
היום שבו לקחתי את אמך להיות לי לאישה היה אחד הימים המשמחים
בחיי. כך היה גם ביום שבו הגחת לאוויר העולם ועל אף ששנינו
היינו כה צעירים כשהיינו להורים שלך ידענו שזו הייתה הבחירה
הנכונה משום שהיית שי כה טהור שלא מסוגל להרע לאיש. באותו יום
התחלתי לכתוב עבורך במחברת הזו בעיקר משום שהבאתי אותך לעולם
הזה בידיעה שאולי לא אוכל לעמוד עליו לצידך לאורך זמן.
התפקיד שאני מבצע מסוכן, הימים קשים והלילות קשים יותר ולא
חולף שבוע מבלי שעלי לפקוד בית משפחה שכולה או לבקר את אחד
מחיילי הפצועים בבית החולים לכן כשהתחלתי לכתוב, המטרה הייתה
ברורה, להאריך ימים מעבר לאלו שאולי הוקצו לי על האדמה הזו.
כדי שאם אכן יגיעו בקרוב לסיומם לפחות תדע. תדע מי היה אביך
ומה הוא היה, ושיותר מכול אהב אותך אהבה עזה. כל כך כואב לי
כשאני משער שתאלץ לשמוע אודותיי ממקורות משניים ולכן הנה לפניך
כל קורותיי מהיום שבו קיבלתי אותך ועד היום שבו נאלצתי לעזוב
בתקווה שיום זה לעולם לא יגיע.
חזק את אמך, אני סבור שלכתי תהיה קשה עבורה עד מאוד כפי שאני
יודע שההיפך נכון עבורי.
דע כמה אני אוהב אותך, אין לי יקר ממך בעולם כולו.
אני מחבק אותך בעיני רוחי, אלף נשיקות.
אבא.
דמעה יחידה זלגה במורד לחיו של יונתן, הוא ניגב אותה ביד
רועדת, עברו 15 שנה מאז הרשה לעצמו לבכות בפעם האחרונה, וכעת
דווקא עכשיו, דווקא כאן, ישבר הסכר למול עיניו הבוחנות של עומר
שהניח לנעליו לרגע ונעץ בו מבט משתומם. "הכול בסדר ג'ו?" שאל
בחיבה .
"למה אתה מתכוון ?" ניסה יוני להתחמק מההסברים המתבקשים.
"אתה בוכה אחי, אני לא חושב שאי פעם ראיתי אותך בוכה, קרה
משהו? התחלת לבכות. כשהסתכלת בדף הזה,מה כתוב שם?"
" זה מכתב מאבא שלי " אמר , עומר לא ידע דבר על אביו.
עומר חייך " גם אימא שלי כותבת לי מכתבים ומצפינה אותם בתיק
לפני שאני יוצא מהבית... זה משעשע לפעמים... מה הוא כותב שמרגש
אותך כל כך ?"
"הוא נפטר לפני 15 שנה " אמר יונתן בקול רועד וניסה להיזכר
מתי בפעם האחרונה סיפר למישהו מחבריו על אביו במכוון .
"אני מצטער אחי... לא ידעתי... איך זה שמעולם לא סיפרת לי?
אנחנו חברים כל כך הרבה זמן..."
"אני לא אוהב לדבר על זה... " נאנח יונתן .
"איך הוא נפטר ?" שאל עומר
"הוא נהרג בפעילות מבצעית בלבנון... "
"באיזה יחידה הוא היה ?"
"הוא היה מ"פ בסיירת " חייך יוני בעצבות.
"בסיירת שלנו ? כמה מתאים שאתה באותה יחידה כמוהו... אולי עוד
תהיה מ"פ יום אחד "
" אתה יודע... אמרתי לו את זה בערך יומיים לפני שנהרג... אני
זוכר את זה עכשיו כאילו זה היה אתמול "
עומר הביט בחברו הטוב בעיניים שהחלו לדמוע.
"זה היה יום שישי ואני ישבתי על הדשא בחזית הבית שלנו ושיחקתי
עם הכלב שלי, כשראיתי אותו מתקרב רצתי אליו והוא תפס אותי
והניף אותי אל על... אמרתי לו ' אבא, החלטתי היום שכשאהיה גדול
אני אהיה קצין בצנחנים כמוך ' והוא אמר.
'אני חושב שעד אז כבר יהיה שלום'... "
אבנר נכנס לחדר בפתאומיות וקטע את השיחה בין השניים " מה קורה
?" שאל כשראה את עיניהם הבורקות, הם נותרו דוממים " לא
משנה... אנחנו יוצאים למבצע, יש לכולם שעה להתארגן " אמר וחזר
על עקבותיו.
השעה שעת לילה מאוחרת, כוכבי הרקיע הבוערים ממעל האירו את
הדרך למחלקה המנווטת דרכה בלילה האפל אל הכפר. החיילים פוסעים
שותקים, רק שלוש שעות חלפו מאז יצאו בעקבות המ"מ שלהם אל אוויר
הלילה, "חולייה המונה שלושה מחבלים " הוא אמר " חונה באחד
הכפרים בסביבה ומתכוננת לשגר משם טילי קטיושה ליישובי הגליל
כשיעלה הבוקר. אנחנו יוצאים ללכוד אותם "החיילים לא אמרו מילה,
כל אחד התארגן בזריזות והתייצב מוכן למשימה, כל אחד מהם יודע
שאם יונתן יוצא, יוצאים אחריו. היו להם כל הסיבות שבעולם
לסמוך עליו, אחרי חצי שנה בטירונות ובאימון המתקדם וארבעה
חודשים נוספים בחברון הם ידעו שהאדם המוביל אותם כעת אחריו,
אל תוך העלטה הזו שסבבה אותם, הוא האדם המוכשר ביותר למשימה.
כל חיילי המחלקה היו מוכנים ללכת בעקבותיו לאן שרק יפנה, היה
משהו מבטיח בפניו הנעימות למראה של מפקדם, עלם תמיר, צעדו
הבוטח, דיבורו הרגוע, מעולם לא אכזב אותם, מאז יומם הראשון
בצבא, לכל אורך הטירונות ועד לכאן.
הם יצאו בשקט צועדים אחריו, חיילים צעירים, רק לפני עשרה
חודשים לבשו מדים לראשונה וכבר מצאו את עצמם בלב המציאות
שפקדה את המדינה.
עמוק בפנים כל אחד מהם רעד מפחד בשעה שעברו את הגבול אל תוך
לבנון, אך גם ידעו עודם פוסעים אחרי יונתן, שהוא יחזיר אותם
הביתה, בדרך זו, או אחרת. והשעה נקפה והם פוסעים בלב היער
והליכתו של המ"מ, על אף החגור הכבד למותניו נראתה כמרחפת,
והציפייה גוברת עד שמגיע הרגע, אבנר המ"פ מבחין במבנה, בפאתי
הכפר, הבית בן קומה אחת, דומה יותר לחורבה, הטיח מתקלף
מקירותיו, הרעפים תלויים על בלימה מהגג, נדמה שאיש לא קרא
למקום 'בית' כבר שנים. ובכל זאת אור קלוש בוקע מבעד לחלון
וקולות אנשים מגיעים לאוזנו של מפקד הפלוגה הפוסע לפני יונתן.
אבנר המ"פ מסמן לחיילים להתכופף, הוא מתדרך אותם בטון בוטח,
בקול שקט והכוח מתחלק לשניים. חצי יוצאים בעקבות אבנר לפרוץ
אל הבית מלפנים וחצי יוצאים בעקבות יוני לפרוץ אל הבית מאחור.
בתוך הבית עניינים כסדרם, ניחוח קפה ריחני עולה, שיחה קולנית
קולחת בערבית בין שני טיפוסים, יונתן מוביל את הכוח לתוך הבית,
נצמד אל הקיר, מטהר את החדר הראשון מבלי לעורר תשומת לב,
במקביל אבנר פורץ אל החדר הנוסף בו יושבים השניים. החיילים
פורצים פנימה בעקבותיו ומוצאים לפניהם בעל ואישה מחובקים על
ערמה גדולה של שמיכות. הזוג מרים את הידיים, ומתיישב על ערימת
השמיכות.
" אני לא מבין " מלמל אבנר. יונתן התקרב לפתח החדר וסקר אותו
בעיניו. החדר ריק לגמרי, רק ערימת השמיכות, הגבר והאישה. נראה
שהכול היה לחינם. אבנר קרא לקשר שלו וניסה לדווח למפקדת הגדוד
שטעו בבית והם ממשיכים הלאה. יונתן לא קנה את מראה הזוג
המתבודד על ערימת שמיכות מאולתרת שכזו. הוא ניסה להבין איך
ייתכן שרק לפני כמה רגעים שמע את קולם של שני גברים בוקע
מהחדר הזה ממש והנה כעת יושב בו רק גבר אחד. הוא עמד במסדרון
ובחן את היציאות מהבית, האם ייתכן שהגבר הנוסף ברח מהבית בזמן
שהם פרצו אליו, האפשרות לא ניתנת לביצוע, המחלקה כיתרה את
המקום מכל הכיוונים ושתי הדלתות היחידות המובילות אל תוך הבית
הן שתי הפתחים בהם השתמשו כשפרצו פנימה, לא הייתה אפשרות אחרת
לבריחה. אבנר כבר הבין את זה וסימן לו להתחיל להתכונן לתזוזה.
בתוך החדר החלו הגבר והאישה להוריד אט אט את ידיהם, יונתן
ניצב עם הגב אליהם בפתח החדר ותדרך את יוסי הסמל שלו. השניים
קמו מערימת השמיכות והקימו שאון בתוך החדר, יונתן הסתובב
אליהם, הוא ראה את קנה הרובה השחור בוקע מהפתח הנסתר תחת
ערימת השמיכות. הוא הספיק לדחוף את אבנר מטווח הירי ולשמוע את
הצרור המפיל אותו אל הארץ ואת צעקות החיילים וקולות הירי שלהם
לפני שאיבד את הכרתו.
מסדרון בית החולים התת קרקעי בנהריה הומה אדם למרות השעה הבוקר
הלילית וגליה ודני מתרוצצים בין הקבלה ותחנת האחיות בחדר המיון
ומנסים להבין היכן נמצא יונתן. רק לפני חצי שעה הגיעה הידיעה
ממטה היחידה, יונתן נפגע ועליהם למהר הנה. מיד ארגנו רכב
ונדחסו אליו ארבעה, דני וחוה אשתו, יחד עם גליה ודפנה. כעת
יושבות דפנה וחוה חבוקות בחדר ההמתנה של חדר המיון וחוה מנסה
לעודד את האישה מוכת הצער " זה העונש שלי ! " היא מייבבת בכאב
" העונש על שלא הבנתי את הרמז ששלח לי בפעם הראשונה, הייתי
צריכה לנצל כל שניה, כל דקה קובעת... "
"על מה את מדברת דפני ?" חוה מחבקת ומנסה להרגיע אותה
"זה העונש שלי... קודם איבדתי את אורי ועכשיו אאבד את יונתן...
"
יושבי החדר בוהים באישה המתייפחת ותוהים איזו ידיעה מזעזעת
קיבלה הגורמת לה לכאוב כל כך. לבסוף נכנסו לחדר גליה ודני,
גליה לא איפשרה לעצמה להזיל ולו דמעה אחת, היא לא מוכנה
להספיד את אהובה עד אשר תראה אותו במו עיניה. היא מביטה בדפנה
ולבה יוצא אליה, כמו אדם הצופה באירוע כואב מהצד, היא רוצה
לומר לה שתפסיק לבכות, שתכף יראו את יונתן והיא תראה שהוא בריא
ושלם. ומצד שני, תחושות הבטן שלה אמרו לה אחרת ביממה האחרונה.
דלת חדר ההמתנה נפתחת ופנימה נכנס עומר, הוא מבחין בגליה
ומחבק אותה.
"איפה יוני ?" היא מרימה אליו עיניים שואלות .
"הוא בפנים... בואו " עומר אוחז בכף ידה ומוביל בעקבותיו את
החבורה במורד מסדרון רחב ההומה באנשי רפואה ובבני משפחה עד שהם
ניצבים מול פתח החדר. בפנים היא מבחינה באבנר, מפקדו של יונתן,
יושב לצד המיטה המרוחקת מבין ארבע מיטות הניצבות בחדר, היא
בקושי מזהה את דמותו של יונתן השוכב על המיטה, מכוסה באין-
ספור מכשירים מוזרים. גליה מתקרבת למיטה, אבנר ממהר לקום על
רגליו ומניח את זרועו על כתפה, המראה של יונתן תחת הר המכשירים
עורר בה בחילה, בדמיונה כבר ראתה אותו יושב במיטה, חיוכו המאיר
נפרס מאוזן לאוזן, אולי רק תחבושת בודדה סביב מצחו וזהו. היא
התיישבה על הכסא לצד המיטה ונטלה את כף ידו. דפנה ניצבה רועדת
בקצה המיטה ופחדה להתקרב.
" איך זה קרה ?" שאל דני
אבנר הביט בו בשפתיים נשוכות ולא ידע כיצד לנסח את התשובה,
איך יסביר להם שלא הצליח לשמור על יונתן, אחד מחייליו, אחד
מהקצינים שתחת פיקודו, אחד מחבריו הטובים, איך יסביר לעצמו
שיונתן נפגע בשעה שניסה להגן עליו, שיונתן היה היחידי שהמשיך
לחשוד בשני המחבלים שהיו בחדר גם לאחר שהוא עצמו הפסיק. " ירו
בו מטווח קצר, היינו באמצע מבצע... הוא ניסה להציל אותי "
דפנה נאנחה "כך נהרג אבא שלו, בשעה שניסה להציל את אחד
הקצינים שלו " בוהה במבט חולמני בנקודה נעלמת בחלל החדר.
אבנר שתק, סכין נוספת ננעצה בחזהו, הרופא שנכנס לחדר הביט בו
במבט חמור סבר והוא חש איך תכף יקרוס תחת משקל גופו.
"יונתן נפצע קשה מאוד " אמר הרופא ועיין בגיליון הרפואי, הוא
מפרט באוזניהם הדואבות את חומרת הפגיעה, מדגיש שיונתן זקוק
לניתוח מסובך כדי לשרוד וגם אז הסיכויים קלושים, בכל מקרה,
עשרים וארבע השעות הקרובות, הן המבחן הקשה מכל.
הניתוח התארך מעבר למצופה ודפנה וגליה נותרו מרוטות עצבים בחדר
האשפוז. גליה כססה את ציפורניה בקצב ודפנה בהתה בחלון. " את
יודעת... אני ממש שמחה שאת כאן " אמר גליה .
"למה את מתכוונת ?" תמהה דפנה .
"זה חשוב שאת כאן" אמרה גליה " הוא ישמח לראות אותך ".
"את כנראה טועה גליה... יוני לא רוצה שום קשר אלי " נאנחה
דפנה.
"זה לא נכון, ההיפך הוא הנכון. אבל הוא מפחד, הוא מפחד שתפגעי
בו שוב, בדיוק כמו שאת מפחדת ".
"מה אני אמורה לעשות ?... את צודקת, אני מפחדת... כל פעם שאני
מסתכלת עליו אני נזכרת באבא שלו... ".
"את יכולה לנסות להיות אימא שלו " אמרה גליה ולא העיזה להביט
בעיניה.
דפנה הביטה בה במבט המום " אני מניחה שזה מגיע לי " היא כבשה
את מבטה ברצפה " אבל זה לא כל כך פשוט, אני לא יודעת איך... "
"בדיוק כפי שהיית בחמש השנים הראשונות לחייו, דפנה... " נאנחה
גליה והביטה בה " הוא אינו זקוק לחפצים או דברים חומריים, הוא
זקוק לאימא, במיוחד עכשיו... "
העלטה הקיפה את יונתן מכל הכיוונים, ומסביבו נשמע קול גלי ים
מתנפצים אל החוף, הוא צעד אל תוך מסדרון אפלולי, בקצה המסדרון
דלקה אלומת אור בוהקת וקול צלול הידד באוזניו
"יוני...יונתן..." הוא התקדם לכיוון עלומת האור הבוהקת וככל
שהתקרב אליה, דמות גבוהה וטמירה התקרבה אליו והקול חזר והתגבר
" יונתן... יוני..." עד שהאור הבהיר עטף אותו מכל עבר .
"אני חושבת שהוא מתעורר... " גליה רכנה מעליו " יוני?..."
יונתן פקח מעט את עיניו " גלי?"
"אני כאן מותק... " גליה הייתה על סף דמעות ודפנה ניצבה לצד
המיטה, נאבקת בצורך פנימי לחבק את ילדה.
"אבנר..." הוא נאנק מכאבים.
"אבנר בסדר גמור...בזכותך".
יונתן חזר ועצם את עיניו בכאב וגליה ליטפה את ראשו "
אימא?..."
דפנה לא הצליחה להאמין למשמע אוזניה " אני כאן יוני... אני
כאן... " אחרי שנים בהן לא הגה יונתן את הביטוי 'אימא' על בדל
שפתותיו, דמעות החלו זולגות במורד עיניה.
" אימא... אני בסדר... " הוא לחש במאמץ רב " את יכולה
להירגע... "
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.