עדן חוזרת מגן הילדים
שמחה ומאושרת
בקפיצות ודילוגים
הביתה ממהרת
לפגוש את משפחתה
הידד חיש מהר
רצה עדן - לאן? לדבי בחצר.  

מסירה הבריח,
הדלת פותחת
ומולה עומדת אמא עצובה ואת ידיה לחבק שולחת.  
בעינייה של אמא תלויות שתי דמעות ונראה לה שאמא עומדת לבכות.
עדן שואלת: "מה קרה אמא ? למה יש לך דמעות? הן תמיד את אותי פה
שמחה לראות"
אמא אומרת: "ילדתי המתוקה, אני קצת עצובה, דבי כלבתנו מתה
ואינה"
עדן שואלת קצת בהיסוס "אוי ואבוי זה בטח נורא, מה זה למות?
ואיך זה קרה?"
אמא רוכנת, מסבירה לעדן בחום: "חיות ואנשים הם כמו פרח קט"
שבי לצידי ואספר לך בלאט.  

בתחילה הצמח - כמו תינוק - פוקח עיניים
מציץ לעולם ומביט לשמיים
ואז הוא גדל וצומח, עולה.
מצמיח עליו ופרחיו - יופיו מתגלה
כל עובר אורח מתענג, מתפלא:
"איזה פרח מדהים, פרח כה יפה".  
ואז בשנותיו הוא יגע, מתעייף, קמל ושח
גבעולו כבר מכביד ותכופות הוא נאנח.

עוברות העונות,  
ועימן השנים
והפרח שלנו כבר בא בימים
עליו נושרים
גבעולו מתקשה
הוא מביט בעולם ואומר:
"כמה יפה".

וכשמגיח הסתיו
נפרד הפרח לשלום  
ושולח את זרעיו
לכל פינה ומקום.

זו דרכו של הפרח,
להיפרד מחברים וחברות:
לפזר את זרעיו לארבע רוחות.
בדרכו זו המיוחדת, מזכיר הוא לכולנו
שהיה ויישאר תמיד איתנו.  

זרעיו של הפרח הזקן
מרחפים ברוח ונוחתים עם הגשמים
מתחפרים באדמה
ומחפשים מקום חמים.
בעונת האביב
השמש שוב מחממת
והזרעים מציצים בלי כל מורא
מציצים ופורחים
כפי שהפרח הזקן נזרע.

עדן שואלת "אבל איפה דבי בינתיים?"
ואמא אומרת היא נמצאת למעלה על כוכב בשמיים.
"על כוכב, זה מוזר, הן דבי לא יודעת לעוף?"
ואמא אומרת "לדבי אין כבר גוף, ולכן היא יודעת לקפוץ בריחוף".

גופה נעלם כמו הצמח בחצר
ומתוכו רק הלב האוהב מתשתחרר
עדן מקשה: "לאן היא עוברת?"
אמא אומרת: "בפארק גדול של כוכבים,
משחקת היא למעלה, רוקדת וצוחקת עם חבריה
מעלה מעלה."  

"אני מתגעגעת" - עדן אומרת: "אני רוצה שתשוב"
זה טבעי להתגעגע - אבל זיכרי זה חשוב:
מדבי קיבלנו המון מתנות,
מחכה ומצפה לך היא - בתוך הזכרונות.

"איך נזכרים אמא?", "זה קשה?"
"זה לא קשה כלל וכלל, הקשיבי ושמעי עד כמה זה קל"
אם עוצמים עיניים, וקוראים לדבי מהלב
היא מיד מופיעה בחיוך, לא בכאב.
אם נזכרים בזיכרון שמח, הלב הומה וזורח:
וכשלב מדבר אל לב,
נעלם הפחד נעלם הכאב.

את בטח זוכרת איך דבי היתה נושכת גרביים  
ואיך שאבא פעם נבהל מדבי ונשפכו עליו המים.
"זה היה מאוד מצחיק" אומרת עדן בחיוך
אבא נפל והרטיב את שמיכת הפוך.

כן, יפתי דבי עזבה בגוף אך לא עזבה בלב
אבל לפעמים, זה אפילו מובן, זה חוזר וכואב.
מדבי קיבלנו המון זכרונות מתוקים,
כשנזכרים בהם זה כמו לאכול ממתקים.  

עכשיו דבי שמחה ונובחת,
ואם תעצמי את עינייך, בלי פחד, ורק תבקשי מדבי לבקר
היא תרוץ אליך מייד ולא תאחר.  

למרות ההסבר וכל מה שידוע
בתוך הכאב מבקר לא אחת געגוע
ואם מדי פעם קצת עצוב לך בלב
תעצמי את עינייך והזמיני זיכרון אוהב.

וכמו אותו פרח זקן,
שפרח עם הרוח  
הבאתי לך מתנה -  
שתוכלי בה להתנחם ולנוח;
זרעים של פרחים בכל צבע וגוון
שתוכלי לזרוע בגן כמובן.

תודה לך אמא!
תודה לך דבי!
תודה לך פרח!