הנשיקה הראשונה שלי הייתה בגיל 14 בבית קולנוע. יצאתי אז בפעם
הראשונה בחיי הבוגרים לדייט אמיתי. הבחור היה בן דוד של חבר של
חברה שלי. הוא היה חייל בן 19, והרגשתי טוב עם עצמי כשאמר לי
שאני הבחורה הכי בוגרת שהוא יצא איתה עד עכשיו. כמובן, שרק
מאוחר יותר הבנתי שזו לא היתה מחמאה לי, אלא כנראה רמז על איזה
מן בחור הוא. אולם הקולנוע היה מלא עד אפס מקום. זו הייתה
הקרנת בכורה של "הגשרים של מחוז מדיסון", ואני שקראתי את הספר
פעמיים עד אז והערצתי את מריל סטריפ חשבתי שאין נפלא מכך
לפגישה ראשונה עם בחור- משהו שאזכור לעד. כשהתחיל הסרט הייתי
כולי נרגשת בעיקר מהסרט. לאט לאט נכרכו זרועתיו סביבי, והרגשתי
מצונפת בזרועותיו וזקוקה להצלה רגשית. הוא הגניב לי מבטים
ארוכים ומשתהים כאלו - תהיתי אם הוא רוצה לשאול אותי משהו, אך
הוא לא פצה פיו, ואני פציתי את פי רק כדי ללעוס את המסטיק
בהנאה. לא חשבתי שנתנשק בפגישה הראשונה כבר. קיוויתי שיהיה מתח
מיני מחשמל בינינו, ורק לאחר מספר פגישות, כששנינו לא נוכל
לשלוט בעצמנו יותר, נתמסר לנשיקה הרכה והנעימה, ועם זאת הפראית
והחושנית ביותר בעולם. להפתעתי הרבה, הבחור ההוא לא חשב כמותי,
וכבר באמצע הסרט לאחר הנשיקה השנייה של מריל סטריפ וקלינט
איסטווד הוא קרב ראשו אליי, ומאחר שזרועותיו היו סביבי הוא גם
טרח לקרב את ראשי אליו ונישק אותי על השפתיים. לא הספקתי לפשק
את שפתיי, בטח שלא להבין מה מתרחש, הוא שלף במיומנות של אקדוחן
את לשונו החלקלקה ותקע אותה בפי. אני לא זוכרת מה בדיוק עשיתי.
כנראה שפשוט נשארתי ככה קפואה כשהלשון שלו תקועה לי בפנים, אבל
אני זוכרת מה הרגשתי. נגעלתי מאוד. לא יכולתי להסביר מדוע
נגעלתי כל כך, אבל עכשיו אני מבינה. הרגע לא היה מושלם - הוא
לא היה כמו שתארתי לעצמי שהוא יהיה, ושאריות הרגע שאמור היה
להחקק בראשי הפכו לעיסה דביקה של גומי לעיסה.
הנשיקות הבאות שלי עם בחורים לא תיקנו את החותם הרע של הנשיקה
הראשונה, אולי אפילו להפך, הן הפכו את אופי הנשיקה והתחושה שלי
לגביה לסטטוס קוו. כעבור תקופה קצרה של התהוללות הפסקתי
להתנשק, ושבתי לספרים שלי, עולם המילה הרומנטית. אפשר לומר
שאחרי הנשיקות הלא סוחפות לא יכולתי לשוב ולהנות מקריאת
רומנים. הרגשתי שיש רק שתי אופציות בעולם: או שהרומנים משקרים,
ותשוקה כמו שמתוארת לא קיימת ושהרגעים המושלמים בספרים לא
מושלמים במציאות, או שמשהו לא בסדר איתי. אה, כן, וקיימת
אופציה שלישית שחשבתי עליה רק מאוחר יותר בחיים: שלוב של שתי
האופציות הראשונות. מאחר והרגשתי שאני לא יכולה יותר לבטוח
בספרי הרומן רומנטי כדי שיספרו לי על החיים, וגם לא רציתי
להמשיך להשוות בין המציאות המושלמת שלהם לבין המציאות המוזרה
שלי, נטשתי אותם לאנחות, אבל כפי שאמרתי קודם, אף פעם לא בלב
שלם, ועברתי לספרים שאמורים לתאר את המציאות האמיתית על כל
רבדיה. לא יצאתי עם בחורים תקופה מאוד ארוכה. רציתי שיהיה לי
חבר כמו לכולן, אבל הרגשתי שזה לא יהיה טוב מספיק, ופחדתי ששוב
לא ארגיש אלא גועל.

כשהתגייסתי לצבא לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. שירתתי בבסיס
סגור והייתי רחוקה מהבית. בפעם הראשונה בחיי הייתי במסגרת
חדשה, והייתי עצמאית. לא הייתי 'זו המוזרה שלא יוצאת עם בחורים
וקוראת ספרים כמו תולעת', ולא הייתי 'הבת השמנמונת של השכנה
היפהפיה מהקומה למטה' ולא הייתי 'זו שאבא שלה מת'. הייתי רק
אני, שרונה דניאל, טוראית. את הספרים הפעם לא הבאתי איתי.
הרגשתי שהדבר היחיד שרצוי בצבא הוא המדים, המדים האחידים, ולא
רציתי להיות שונה.

ירדתי לפחות לעשרים גברים בצבא. חלקם היו מבוגרים ממני בהרבה.
לא נהנתי עם אף אחד מהם. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהבנתי שזו
הדרך שלי לפופולריות בקרב חיילים וחיילות בצבא. נשארתי שבת
ושמרתי בחמ"ל. היו איתי שני חיילים וחיילת. החלטנו לשחק משחקי
אמת וחובה. אני לא הייתי מעוניינת לספר שום אמת, ולכן בחרתי רק
במטלות חובה. בהתחלה כולנו היינו ביישנים וביקשו ממני לנשק כל
אחד מהחיילים בנפרד, וביחד, ולי לא היה אכפת, הרי זה לא עשה לי
כלום, ואז החיילת ביקשה שארד לאחד החיילים. הייתי קצת מופתעת
ממנה, והסתייגתי מעט, אבל היה שם בחדר לחץ חברתי לא מבוטל.
הבחורים הפצירו בי ואמרו מה אכפת לי, והבחורה שאלה קצת בזלזול
אם לא עשיתי את זה עד עכשיו. לא זוכרת שעניתי למישהו מהם, רק
אמרתי, בלי להסתיר את חוסר העניין שלי: "תבחרו ביניכם למי".
החיילים הנרגשים הטילו מטבע, וזה שהיה שמן יותר נבחר להיות בר
המזל. "שנלך לחדר אחר או כאן לעינכם?" שאלתי שוב, מנותקת כליל
מהסיטואציה. "אפשר כאן?" שאל החייל השני במבוכה. החיילת לעומתם
נראתה מאוד חיוורת, ונראה היה שהיא לא שלמה עם מה שקורה. נראה
היה שרק רצתה להביך אותי עם מטלת החובה הזו, כי לא האמינה
שאעשה את זה, ואמרה שהיא חייבת לשירותים, ועוד מעט תחזור.
"לחכות לך?" שאלתי ונשמתי לאט. "אה, לא, לא צריך... אה..." היא
נתקלה בקצה הדלת כשיצאה ומילמלה קלות. ידעתי שהיא לא תחזור.
אני יודעת בדיעבד שיכולתי לסגת מהמטלה, אבל הרגשתי שכפיתי על
עצמי דרך התנהגות, ואין לי איך לנוס. אני לא זוכרת שרציתי
לברוח וגם לא שרציתי להשאר. פשוט נשארתי שם מביטה בפנים
התפוחות והמתרגשות של הבחורים. "תתפשט" אמרתי לבר המזל בקור
רוח. הוא הסיר מעליו את הבגדים ונשאר לעמוד עם תחתונים. "אתה
מתכוון להשאר בתחתונים?" שאלתי ולקחתי את הסיגריה מידיו של
הבחור שצפה, ינקתי לפי את הטבק, ונשפתי בפניו. הוא הוריד את
תחתוניו. "תהיי עדינה, טוב?" אמר כבקשה ולא כשאלה. "האחרונה
נשכה אותי". דמיינתי פתאום שאם יש דרך מילוט אז היא טכניקת
הנשיכה, אבל לא התכוונתי להשתמש בה. הרגשתי כאילו אני דמות
מספר, דמות רעה שלא אכפת לה להפקיר את הגוף שלה. פתאום לא היה
לי אכפת. התקרבתי אליו והשתדלתי לא להסתכל על הזין שלו. הוא
עמד כמו טיל, והרגשתי כמה הוא קשה כאשר היה בתוך פי. לא ידעתי
מה לעשות, אבל בספרים שהרבתי לקרוא בצעירותי היו תיאורים של
יחסי מין על כל המגוון שלהם. גם מין אוראלי היה חלק מהפירוט.
דמיינתי שאני קוראת 'היא כרעה על ברכיה ולקחה לתוך פיה את איבר
זיכרותו, וחשה שהוא עומד להתפוצץ בפיה. ג'ק גנח, ושרט את גבה.
אוה, מליסה, את לא יודעת מה את עושה לי..את גורמת לי
להרגיש..". היא ליטפה בלשונה את הכיפה המלכותית שלו, והוא
התחנן שתכניס את כולו לתוך פיה, היא עשתה כמצוותו, למרות
שאיברו היה כביר. היא הצמידה לפיה את כף ידה ועיסתה את האבר
לעיתים ומצצה אותו בפעמים האחרות. הוא צעק שהוא לא יכול יותר,
שהיא משגעת אותו. היא שאבה אותו והידקה את פיה עליו. הוא גמר
בפיה בתרועה, והיא לא נעה עד שהרגישה שקלטה את כולו לתוך פיה".
זהו. הכל נגמר. נותר רק טעם מר של מה שקרה ודפיקות לב מואצות
של החייל האקראי. לא אמרתי מאומה ויצאתי בנונשלנטיות מהחדר.
כשעברתי את הסף, שמעתי את החייל הצופה שואל: "איך הזונה היתה?"
והחייל השני מלמל כמעט בחוסר קול, מוטש מהאורגזמה שחווה:
"מושלמת". אחרי אותו הרגע יצא לי שם של "מוצצת מושלמת". אף אחד
לא אמר זאת בפניי, אפילו לא הבחורות, אבל ידעתי שזה מה
שאומרים, ולא היה לי אכפת. הבחורים החלו להדפק על דלתי בכל זמן
אפשרי, ולרובם לא סרבתי. לא יודעת למה עשיתי את זה. זה לא גרם
לי להרגיש טוב לגבי עצמי, לא נהניתי מזה, אלא בעיקר הרגשתי
אדישות. ירדתי להמון חיילים, אפילו קצינים, עד שמישהו שאל אם
יוכל לשכב איתי. אמרתי שלא וסילקתי אותו מהחדר. אני זוכרת שזו
הייתה הפעם הראשונה שבכיתי מאז שהתגייסתי לצבא. לא רציתי לשכב
עם אף בחור, מאז סרבתי לכל מי שרצה לקבל מציצות. למצוץ לא היה
לי אכפת, פשוט לא רציתי שמישהו יבקש ממני שוב לשכב איתו. פרט
חשוב שיש לדעת על הגיבורות של הרומן רומנטי הן תמיד בתולות.
גיבור הרומן הוא תמיד הראשון שלהן.


בדיעבד, שנאתי את הצבא. שנאתי לרדת לבחורים שלא הכרתי ושלא היה
לי אליהם שום רגש שהוא. כל כך נגעלתי מעצמי, שאפילו לא רציתי
לנסוע לטיול אחרי שהשתחררתי. הרגשתי שאני מוכרחה לחזור לעולם
הספרים שלי, ונרשמתי ללימודי ספרות ופסיכולוגיה. לא יצאתי עם
בחורים כל השנה הראשונה ללימודים, ואפילו חצי מהשנייה,
והתמסרתי כל כולי לטוהר של הקריאה המשחררת. הרגשתי שאני מתנקה
מחטאיי, ומעלימה מעצמי את הזונה ההיא, המוצצת המושלמת. באחד
הקורסים בפסיכולוגיה קיבלתי הארה. אני לא צריכה לנסות ולהתנתק
ממה שעשיתי בעבר, אלא לקבל את מעשיי כצד מסוים של אישיותי.
אסור לי לפחד מהחלק המיני שבי, ואני צריכה לתת לו ביטוי מבלי
לחוש אשמה, גועל או פחד. ואז נפל האסימון - יש לי פחד מחדירה,
ואם אתגבר עליה אני סוף סוף ארצה להיות במערכת יחסים עם בחור.
המטרה החדשה שלי היתה למצוא ידיד שארגיש מספיק נוח בקרבתו כדי
לסמוך עליו ולשכב איתו. זו לא חייבת להיות אהבה והרגע לא חייב
להיות מושלם, אבל הוא צריך להיות נעים ורצוי. בתקופת המבחנים
של סמסטר ב' בשנה השנייה ללימודיי שכבתי עם מאור. טוב, אי אפשר
להגיד שממש שכבתי איתו. הוא בא אליי הביתה כדי שנלמד יחד
ל"קריאה חתרנית בכתבים קלאסיים", ועד מהרה ניהלנו שיחה
אינטימית על קשרים קודמים שהיו לנו. לי כאמור לא היו ממש
קשרים, ושיתפתי אותו בכך שאני עדיין בתולה, וקצת חוששת מחדירה.
הוא לא אמר כלום. דווקא חשבתי שיתנפל על המציאה ויציע שהוא
יהיה זה שיגאל אותי מייסורי, אבל הוא לא הציע כלום. הוא ספר לי
שכבר שנה לא שכב עם אף אחת והוא מרגיש בודד. המשכנו ללמוד
למבחן ואז הוא נסע הביתה. נפרדנו בחיבוק רך, והצטערתי שהוא
הולך. אחרי לכתו הרגשתי פספוס גדול. לא הרגשתי אליו משיכה
פיסית גדולה וידעתי שאני לא מאוהבת בו, אבל הרגשתי המון חיבה
ואמון, ולכן שלחתי לו הודעת טקסט: "חבל שהלכת. במקום לדבר כ"כ
הרבה נראה לי שהיה עדיף שנשכב". ההודעה הייתה כ"כ ארוכה שהיא
נשלחה בשני חלקים. לאחר התמהמהות של רגע קיבלתי הודעת טקסט
ממנו. "אני בא עוד מעט". התרגשתי מאוד, ופתאום רציתי לשלוח לו
הודעה שהתחרטתי, אבל ידעתי שאתחרט אם אתחרט, ולכן עניתי לו:
"אני מחכה". נשארתי עם תחתונים כחולים וגופייה כחולה. צחצחתי
שיניים. הסתכלתי על עצמי במראה. שתיתי בירה. ושוב הסתכלתי על
עצמי במראה. דיברתי עם עצמי ואמרתי שיהיה בסדר, ושלא אדאג,
ושאם יכאב זה יהיה לרגע". אחרי נצח הוא הגיע. קיבלתי את פניו
עם תחתונים. אמא שלי ישנה בחדר ליד. הוא הסתכל עליי ותיארתי
לעצמי שהוא נגעל מזה שאני קצת מלאה. הלכנו לחדר שלי והיתה
שתיקה רועמת. חייכתי במבוכה והתקרבתי אליו. הוא אחז במותניי
והביט בי. לא רציתי לנשק אותו. הוא נישק אותי נשיקות קטנות
ואני לא הגבתי במיוחד. הובלתי אותו אל המיטה, וראיתי בעיניו
חשש, הלחצתי אותו. הוא הוריד מעליי את הבגדים, וחשתי ריקה
בלעדיהם. לא היה לי נוח להיות ערומה לידו, אך הדחקתי את
התחושות האלו, עד שלא הרגשתי כלום. הוא התפשט והלביש על עצמו
קונדום. היה לו גוף נחמד. זין ארוך. אמרתי לו שיש לו גוף יפה
בעיני. הוא השיב ואמר שגם לי. ידעתי שהוא משקר. הוא שוב התחיל
לנשק אותי והיה לו טעם נקי, היגייני. לא הרגשתי התרגשות ממנו,
רק רצון להפטר כבר מהבתולים האלה, והחשש מהכאב. הוא נישק אותי
בכל מיני חלקי גוף, ואני רציתי שיגיע כבר לעיקר. נראה לי
שאפילו אמרתי משהו כזה. ייתכן והוא קצת נעלב. הוא ניסה לחדור
לתוכי, אבל מאוד כאב לי. ניסיתי שלא להדוף אותו, אבל לא יכולתי
לעצור בעד עצמי. "כואב לי" אמרתי. הוא, מתוך הבנה של נשים, או
מתוך מבוכה, הרגיע אותי ואמר לי שזה בסדר ושנעשה את זה לאט
לאט. הוא יצא מתוכי ופנה עם פיו למפשעתי. הוא החדיר את לשונו
לתוכי ואת אצבעותיו וברגע הראשון מאוד נהניתי. ברגע השני חשתי
המון מבוכה, וקיוויתי שהוא יפסיק, אך מאחר והוא לא הפסיק,
ניסיתי להינות, אבל כל הזמן הרגשתי לא טבעי ולא נוח. דמיינתי
בראשי קטע מספר שקראתי בילדותי: "ג'ון לא יכל לרסן את עצמו
עוד. הוא רצה לטעום את לידיה בפיו, להרגיש את הטעם המתוק -חמוץ
שלה על פיו, ולינוק את הצוף לתוכו. הוא כיוון את אגנה מעל
ראשו, והחל עם לשונו החקרנית להתקדם במעלה הצר של הגבעול". לא
יכולתי להתרכז, סימנתי למאור בידי שיעלה קצת, אמרתי שאני רוצה
אותו בפנים, למרות שידעתי שלא אותו אני רוצה בפנים. הוא החליף
קונדום והסתער על מאורתי הדואבת. שוב הכאב החד הזה. אמרתי
לעצמי לא להרגיש כלום, אבל הכאב היה גדול. "תירגעי. תשתדלי לא
להיות מכווצת". אמר לי. ניסיתי, באמת, אבל ברגע שהשתדלתי לא
להיות מכווצת פיזית, הפכתי להיות מכווצת רגשית והתחלתי לבכות.
לא הסתפקתי בלהזיל כמה דמעות- פרצתי ביבבות, ולרגע חששתי שאמי
תכנס לחדר ותחטוף שבץ. הוא ניסה להרגיע אותו. "תצא ממני!"
אמרתי בכעס, למרות שלא הייתה לי שום סיבה לכעוס עליו. כעסתי על
עצמי על כך שאני לא גיבורה שמסוגלת להיות טבעית עם יחסי מין,
שכואב לי, שאני לא רוצה. הוא שאל אם אני בסדר, ואמרתי לו שכן.
התנצלתי שבכיתי. ניסיתי להסביר את הרגשות שלי. שהרגשתי שרציתי
ולא רציתי והקונפליקט הזה התבטא בבכי. הוא גם סטודנט
לפסיכולוגיה ציפיתי שיבין. הוא אמר שהוא מבין ושאל אם זה בסדר
שהוא ישאר לישון אצלי וייסע בבוקר כי הוא מותש. עניתי בחיוב,
אבל רציתי שיסתלק מהמיטה שלי. בבוקר הוא הלך. הוא נתן לי נשיקה
על הלחי, ולא דיברנו במשך חצי שנה כמעט. במשך הזמן כששוחחנו
הוא התוודה בפניי שחשב שהייתי מאוהבת בו, ומכיוון שהוא לא, הוא
ניסה להבהיר לי את זה דרך ההתעלמות. כמה מעט הוא ידע. הוא חשב
שבכיתי מהתרגשות ממנו. נרקסיסט.

הפעם השנייה ששכבתי עם מישהו הייתה כעבור חודש. הרגשתי שאני
חייבת לעבור את טבילת האש המאיימת הזו, ולא היה אכפת לי כבר עם
מי. יצאתי עם חבר של חבר של חברה - רותם - בחור בן 26, איש
מחשבים, משעמם לא נורמלי והגולגולת שלו הזכירה לי קוף, ולמרות
כך הוא עדיין נראה ההזדמנות הנכונה ,משום מה, לרכוש את אמוני
בגברים. אני לא יודעת בדיוק מדוע היה זה ההקש הלוגי שלי, אבל
הייתי משוכנעת שכל מה שעליי לעשות הוא רק לשכב עם איזה בחור,
בלי קשר למי זה. יצאנו פעמיים לשתות בפאב. השתעממתי מאוד, אך
הסכמתי לעלות אליו הביתה. התנשקנו, ולא היה שם להט. ממנו
במיוחד נגעלתי. הוא הפשיט אותי, והרגשתי פסיבית וחסרת ישע
באופן שעורר בי סלידה עצמית. "אתה יודע מה?" אמרתי פתאום,
מפתיעה אפילו את עצמי. "יש לי פנטזיה..ו..רוצה לשמוע?" הוא
הביט בי נבוך ומגורה. "בטח". לא יודעת להסביר מה הניא אותי
להמציא פנטזיה. "תתפשט". הוא הסיר את הבגדים במהירות. הופתעתי
לגלות כמה יעיל הוא היה. קודם החולצה, לאחר מכן טיפל במכנסים
והוריד אותם עם התחתונים והגרביים. הוא הביט בי מרוצה, כאילו
הוא עומד לקבל ציון, או משהו כזה."עכשיו אני רוצה שתעמוד על
ארבע". אמרתי ושתקתי. הוא התיישב על המיטה לרגע, ומיד לאחר מכן
התהפך, ונשען עם כפות ידיו וברכיו על המיטה. התקרבתי אליו
מאחור והעברתי על גבו השעיר את ידיי. לא רציתי לגעת בו. העור
שלו לא היה נעים, והוא לא מצא חן בעיני. נמלאתי זעם טהור על כך
שאני תמיד נקלעת למצבים שאני לא מעוניינת בהם. כעסתי על עצמי,
אבל לא רציתי להרגיש כלום, ולכן עד מהרה כבר לא הרגשתי כלום.
העברתי את ידיי על הזין שלו, ולא חשתי שום הנאה בלהרגיש אותו
מתגרה מהמגע שלי. עדיין הייתי מאחוריו, והוא היה על ארבע.
אצבעותיי ממוללות את הזין שלו, והוא התחיל לגנוח ולהאנח.
ליקקתי את האצבע האמצעית בידי הימנית, זו שלא נגעה בו, והתחלתי
לגעת בפי הטבעת שלו. הוא היה מופתע מעט אני מניחה, וגבו זע
בחוסר נוחות. דחפתי את האצבע הישר לתוך החור הצר, והוא גנח חזק
יותר, מהר יותר. כך המשכתי כמה דקות. ביד אחת אני מזיינת אותו
בתחת, ביד השנייה אני משפשפת אותו חזק. הרגשתי מגורה מהעוצמה,
ולא משום דבר שהוא עשה או אמר. הוא גמר, ואני הוצאתי את
אצבעותיי מכל אבריו, והלכתי מיד לשטוף ידיים, מבלי להסתכל עליו
בכלל. כשחזרתי הוא היה כבר במיטה מתחת לשמיכה. הוא קבל את פניי
בחיוך עצל. "וואו, תגידי, איפה למדת לעשות את זה?" בקושי
הגבתי. "יש לך סיגריה?" שאלתי. "כן, בטח". הוא הושיט את ידיו
לארונית שהיתה סמוך למיטתי ושלף חפיסת סיגריה. "קחי". נטלתי את
הסיגריה מידיו בלי להודות לו בכלל. "מה איתך?" הייתי מדוכדכת.
"מה ז'תאומרת מה איתי?" ידעתי לאן הוא חותר וקיוויתי שפשוט
יעזוב אותי וזהו. "אני יכול לרדת לך?" הרגשתי מטונפת. "לא,
תודה". פתאום נזכרתי בתוכנית ביתוק הבתולין ואמרתי כמעט בלי
קול: "אני רוצה שתזיין אותי". הוא הביט בי נדהם. "כרגע
גמרתי..אני לא בטוח שאוכל ו.." לקחתי עוד יניקה מהסיגריה
המגעילה שהוא נתן לי. "תנסה". הוא התחיל לגעת בעצמו והאיבר
המדובלל שלו סרב להתעורר. הוא התנצל ונמרח על המיטה, ואז נרדם
לשעה ארוכה. אני בהיתי בתקרה כל העת ולא מצאתי את הכוח להסתלק
משם. כשהתעורר שוב התנצל, נגע בעצמו בהתחלה בעדינות, אח"כ
באגרסיביות, וכשנעמד לו שם קונדום. בלי נשיקה, בלי ליטוף, הוא
ניגש אליי וניסה להחדיר אותו. בלי לנסות להרטיב אותי. טיפש.
הפעם לא צעקתי, לא היה לי אכפת. הוא נע בתוכי חזק, והרגשתי כאב
בלתי יתואר, ועם זאת שכבתי שם כמו גוויה, מרגישה נאנסת. האגן
שלו הולם באגני. הנשימה שלו נמהלת בשלי. הוא היה כל כך קרוב
אלי וחשתי בחילה מנוכחותו. הרגשתי שהוא פוער את הקרביים שלי.
אחרי דקות ארוכות של סבל שקט הוא מלמל שלא יוכל לגמור עוד פעם
ושאל אם להמשיך. אמרתי "איך שאתה רוצה". הוא בחר לרדת ממני. לא
יכולה להגיד ששמחתי. אחרי שזה נגמר הייתי צריכה להתמודד עם
העובדה שזה קרה. שוב הלכתי לשרותים. התיישבתי על האסלה
והשתנתי. קיוויתי שאני מסלקת את כל המום שהותיר בי עם זרם
השתן. כשניגבתי את עצמי גיליתי שיורד לי דם. שמחתי שהבנתי שאני
כבר לא בתולה, ואותה שמחה גם העציבה אותי.