ניצבת בשערי גן עדן
מחכה לפסיקתך
חום ירכיך מול שפתיי
רוצה ומשתוקקת
ואת בגניחתך תבושי
ואת חומך מסווה בקול
ושפתייך נושאות תחינה
שאגע ואחדל

כי, כשאני חושבת, כן
המילים נאבדות בין צליליהן
והתמונות שלנו שרות נוסטלגיה
הו, זיכרון אכזר,
להיאבד בדמותך ולהישכח מיד
תחת השמיכה המשותפת,
להתלטף, לנשק גומות וירכיים
רק כדי לפקוח עיניים ולא לראות
אלא סכינים,
ערפליך.

ואם היא תשאל,
אני לא אכחיש,
אבל אני אנסה להיות כמה שיותר
בשקט,
כדי שהצלילים שהיא תשמע יהיו לא אחרים מאשר
פעימות לבי הנמס -
מתחת לבשר, פועם לו לבבי,
תחת השמים הוא חשוף, אך בי
נסתר הוא ונחבא.
שעות, שעות אשב
בדד
ואספור את כוכבי השמים
ולא ישוו לאהבתי,
ודוממים כמותה
לנצח יזהרו.
הו, כוכבים,
רסיסי אלוהות נוצצים,
רדו אליי,
וקשטו את שיער אהובתי בנזר של
שלווה -
תנו לה את שביקשה תמיד,
והסתירו באורכם את המילים
שתמיד נגעו אך לעולם לא טבעו
בה
הוד.